כבר כמה ימים
שאני קוראת בפורום הזה, עוברת דף קודם, ועוד קודם, וקוראת ולומדת, ומתלבטת אם לכתוב, אם מה שיש לי ובי, - שייך ונוגע לפורום זה. ומתוך שראיתי כאן כ"כ הרבה הבנה, וחום, ורצון לב"יחד" - אני כותבת: כשהייתי צעירה, וזה היה לפני עשרים שנה - היה לי חבר. אילן. היתה לנו אהבה ענקית יפה וטהורה שארכה ארבע שנים. אהבת ילדות תמימה, סמוקת לחי: את כל הצבא עשינו יחד - ומספר חודשים לאחר השחרור נפרדנו דרכנו. חשבתי שאני, הקצינה מצה"ל, הולכת לכבוש את העולם, ואני רוצה חופש, ומרחב. אילן קיבל קשה את החלטתי - ואמר לי שלעולם, לעולם לא יתחתן אלא יחכה לי.. והוא חיכה. שנה, שנתיים חמש, עשר. הוא חיכה ואני הלכתי לשלי. כעבור עשר שנים, כשאני כבר אמא לשני ילדים - פגשתי בו, בפגישת מחזור אקראית. הוא עדיין חיכה לי.. ביקשתי, מאוד ביקשתי ממנו שיפסיק עם הענין הזה של לחכות שלי, שהרי אני נשואה ואם, והוא, נושק לגיל 33 - מן הראוי שיבנה לעצמו חיים ומשפחה.ועדין חוט של טעם האהבה שזור היה בפגישה זו בפעם הבאה שפגשתי אותו, עבור מספר שנים, שוב, בפגישת מחזור, סיפר לי אילן שהוא אכן "שמע בקולי", התחתן, אב לבת ואו-טו-טו השניה בדרך... וחוט האהבה שזור ונסתר. לפני חודשיים, אחרי תקופה של כחמש שנים בהן הספקתי להתגרש ובהן לא פגשתי, ראיתי, שמעתי את אילן - הוא התקשר אלי, וסיפר כי אשתו - נפטרה, והראשונה שעלתה לו בראש איתה הוא רוצה לשוחח ולדבר - היא אני. כמובן שקל היה לו מאוד לשוחח איתי, שהרי אנו מכירים כל כך טוב לפני ולפנים, והוא שזכר האהבה טמון בתוכו, רוצה אותי שאשמע, שיפרוק, שיבכה לידי ואיתי. וכך שוחח עימי (בטלפון) ערב ועוד ערב ושעות ארוכות של לילות - ודיבר - על החיים שלו שכאילו נעצרו, על העצב הענק, על שתי בנותיו ומה עובר עליהן - וכל הנושאים הכואבים והמוכרים למבקרי הפורום הזה.. ידעתי שאני צריכה להיות שם ואיתו, שמעתי את הזעקה הכואבת, ראיתי את הדמעות והצער ומתוך הקשר שהיה לנו, ומתוך ההיכרות הקרובה - יצא שאני הייתי הכל בשבילו.מרחוק. לא הגעתי לביתו, לא פגשתי בבנותיו אבל הוא שיתף אותי ובהחלט נתתי כיוון , ועצות והבנתי מה עובר על שתי הבנות , בגיל ההתבגרות שנותרו ללא אמא.. חוויתי את כאבו מאוד ודומני שנכנסתי ממש ממש לתוכו. אלא שלאחרונה נדמה לי שמתחיל להיות לי קשה עם זה: הוא כל כך עצוב ואצור, מרגיש שכל העולם על הכתפיים שלו ומעבר לשגרת היום יום עם הבית, הילדים ישנו גם הזכרון לרעייתו, כמה שהוא מדבר - עדיין רבים הרגעים בהם הוא נתפס למצבי רוח קשים, כמעט יאוש - וזה כמו מדבק ועובר אלי. ואני מוצאת את עצמי, באמצע שעות העבודה, משוחחת איתו ו"נזרקת" לתהום של עצב.. כן, אני רוצה שידבר עליה, שיספר לי את כל הפרטים וכל מה שהוא רוצה על המחלה ועל בית החולים ועל הלוויה ועל ה-כ-ל אבל יחד עם זאת אני פוחדת שהוא יוצר בי תלות, ואני, שלפעמים רוצה קצת לסגת - פוחדת. פוחדת לגרום לו משבר . האם זה בריא שיווצר מצב שכזה כאילו אני האדם היחיד שהוא מכיר ונפתח בפניו? אני מניחה שישנם בפורום הזה אנשים שעברו ניתוק ושכול - ספרו לי מעט מה עובר ואיך מתגברים ועד מתי? אני מאמינה שקצת מהעובר עליכם יוכל לשרת אותי בסיטואציה הקשה הזו. תודה!
שאני קוראת בפורום הזה, עוברת דף קודם, ועוד קודם, וקוראת ולומדת, ומתלבטת אם לכתוב, אם מה שיש לי ובי, - שייך ונוגע לפורום זה. ומתוך שראיתי כאן כ"כ הרבה הבנה, וחום, ורצון לב"יחד" - אני כותבת: כשהייתי צעירה, וזה היה לפני עשרים שנה - היה לי חבר. אילן. היתה לנו אהבה ענקית יפה וטהורה שארכה ארבע שנים. אהבת ילדות תמימה, סמוקת לחי: את כל הצבא עשינו יחד - ומספר חודשים לאחר השחרור נפרדנו דרכנו. חשבתי שאני, הקצינה מצה"ל, הולכת לכבוש את העולם, ואני רוצה חופש, ומרחב. אילן קיבל קשה את החלטתי - ואמר לי שלעולם, לעולם לא יתחתן אלא יחכה לי.. והוא חיכה. שנה, שנתיים חמש, עשר. הוא חיכה ואני הלכתי לשלי. כעבור עשר שנים, כשאני כבר אמא לשני ילדים - פגשתי בו, בפגישת מחזור אקראית. הוא עדיין חיכה לי.. ביקשתי, מאוד ביקשתי ממנו שיפסיק עם הענין הזה של לחכות שלי, שהרי אני נשואה ואם, והוא, נושק לגיל 33 - מן הראוי שיבנה לעצמו חיים ומשפחה.ועדין חוט של טעם האהבה שזור היה בפגישה זו בפעם הבאה שפגשתי אותו, עבור מספר שנים, שוב, בפגישת מחזור, סיפר לי אילן שהוא אכן "שמע בקולי", התחתן, אב לבת ואו-טו-טו השניה בדרך... וחוט האהבה שזור ונסתר. לפני חודשיים, אחרי תקופה של כחמש שנים בהן הספקתי להתגרש ובהן לא פגשתי, ראיתי, שמעתי את אילן - הוא התקשר אלי, וסיפר כי אשתו - נפטרה, והראשונה שעלתה לו בראש איתה הוא רוצה לשוחח ולדבר - היא אני. כמובן שקל היה לו מאוד לשוחח איתי, שהרי אנו מכירים כל כך טוב לפני ולפנים, והוא שזכר האהבה טמון בתוכו, רוצה אותי שאשמע, שיפרוק, שיבכה לידי ואיתי. וכך שוחח עימי (בטלפון) ערב ועוד ערב ושעות ארוכות של לילות - ודיבר - על החיים שלו שכאילו נעצרו, על העצב הענק, על שתי בנותיו ומה עובר עליהן - וכל הנושאים הכואבים והמוכרים למבקרי הפורום הזה.. ידעתי שאני צריכה להיות שם ואיתו, שמעתי את הזעקה הכואבת, ראיתי את הדמעות והצער ומתוך הקשר שהיה לנו, ומתוך ההיכרות הקרובה - יצא שאני הייתי הכל בשבילו.מרחוק. לא הגעתי לביתו, לא פגשתי בבנותיו אבל הוא שיתף אותי ובהחלט נתתי כיוון , ועצות והבנתי מה עובר על שתי הבנות , בגיל ההתבגרות שנותרו ללא אמא.. חוויתי את כאבו מאוד ודומני שנכנסתי ממש ממש לתוכו. אלא שלאחרונה נדמה לי שמתחיל להיות לי קשה עם זה: הוא כל כך עצוב ואצור, מרגיש שכל העולם על הכתפיים שלו ומעבר לשגרת היום יום עם הבית, הילדים ישנו גם הזכרון לרעייתו, כמה שהוא מדבר - עדיין רבים הרגעים בהם הוא נתפס למצבי רוח קשים, כמעט יאוש - וזה כמו מדבק ועובר אלי. ואני מוצאת את עצמי, באמצע שעות העבודה, משוחחת איתו ו"נזרקת" לתהום של עצב.. כן, אני רוצה שידבר עליה, שיספר לי את כל הפרטים וכל מה שהוא רוצה על המחלה ועל בית החולים ועל הלוויה ועל ה-כ-ל אבל יחד עם זאת אני פוחדת שהוא יוצר בי תלות, ואני, שלפעמים רוצה קצת לסגת - פוחדת. פוחדת לגרום לו משבר . האם זה בריא שיווצר מצב שכזה כאילו אני האדם היחיד שהוא מכיר ונפתח בפניו? אני מניחה שישנם בפורום הזה אנשים שעברו ניתוק ושכול - ספרו לי מעט מה עובר ואיך מתגברים ועד מתי? אני מאמינה שקצת מהעובר עליכם יוכל לשרת אותי בסיטואציה הקשה הזו. תודה!