כבר לא אני
New member
כבר לא אהיה אני
את כועסת עלי. אולי אפילו בצדק. אני לא מתעניינת בחיים שלך, לא יודעת בכלל מה קורה איתך. שאלת את עצמך מדוע? אני אגיד לך. יש לי סיבה. זה מכוון. כשהתעניינתי, דחית אותי מעליך, הוצאת עלי כעסים, הרמת קולך. אז אני לא רוצה בכלל להגיע למצבים שכאלו איתך. שותקת. לא ידעתי לריב מעולם. לא הייתי מעולם זו שנתנה את הטון. אז שתקתי ולא שאלתי יותר. חיכיתי שתספרי. אם התעניינתי? כן. אבל שתקתי. חיכיתי. יודעת שקשה לך. יודעת שהיית זקוקה לי. אבך הלכתי. ואני? מה אני עשיתי בכל החודשים האחרונים? את זה לא ידעת. נפלתי חזק. הלכתי רחוק מידי. הלכתי רחוק מידי. יותר מידי. כבר יותר משנה ידעת שאני מידי פעם משתמשת. לא משהו רציני, פה ושם ג'ויינט. לא על בסיס קבוע. כך לפחות חשבת. ידעת שאני שותה. פה ושם. ככה חשבת. לא אמרתי את האמת. אחר כך, לפני מספר חודשים גילית שאני מעשנת גם קוק. גם זה לא נתפס כרציני, חשבת לתומך שזה לא עניין שגרתי. ובכן, אני לא מתעניינת בחייך, גם לא בחיי אחרים. אני אוהבת, כן. אבל אני עסוקה בהרס עצמי. לא מצפה שתביני, אבל האפטיות שאפפה אותי ואטמה כל חלקיקי נפש בי, היא הצליחה להרוס את כל הרצון שלי לעזור ולהיות "שם" עבורך. השימוש נעשה גרוע מיום ליום. אני אפילו לא יכולה להסביר. בטח ובטח שאני לא באה להצטדק. אבל כן רוצה להגיד. משימוש יומיומי בחומרים קלים, עברתי לשימוש רציף בחומר כבד. משם הגעתי אל השיא. השתמשתי במה שמעולם לא האמנתי שאכניס לתוכי. גם כאן הסיוט לא נגמר. השימוש הזה הפך לדבר שלא האמנתי שאעשה. שאני אזריק לעצמי? היית מאמינה? עד היום לא נקלט לי. אז זו המציאות. ולכן אני מנותקת. מפוררת. מרוסקת. עכשיו אכתוב משהו שירגיז אותך. אבל אכתוב. הסמים לקחו לי את החברות. הם לא לקחו ממני את האהבה אליהן. ואליך. אומרים שאדם נמדד בשעת צרה. אני לא אמרתי זאת מעולם. לא דגלתי במשפט זה אף לא לרגע. אדם נמדד בכל עת ובכל שעה בעיניי. אז את יכולה ללכת בשקט. אני לא כועסת חלילה. את לא צריכה אחת כמוני. גם לא הן. זהו מכתב פרידה. מי ייתן ואלוהים יהיה עימך. עימכן. אמן.
את כועסת עלי. אולי אפילו בצדק. אני לא מתעניינת בחיים שלך, לא יודעת בכלל מה קורה איתך. שאלת את עצמך מדוע? אני אגיד לך. יש לי סיבה. זה מכוון. כשהתעניינתי, דחית אותי מעליך, הוצאת עלי כעסים, הרמת קולך. אז אני לא רוצה בכלל להגיע למצבים שכאלו איתך. שותקת. לא ידעתי לריב מעולם. לא הייתי מעולם זו שנתנה את הטון. אז שתקתי ולא שאלתי יותר. חיכיתי שתספרי. אם התעניינתי? כן. אבל שתקתי. חיכיתי. יודעת שקשה לך. יודעת שהיית זקוקה לי. אבך הלכתי. ואני? מה אני עשיתי בכל החודשים האחרונים? את זה לא ידעת. נפלתי חזק. הלכתי רחוק מידי. הלכתי רחוק מידי. יותר מידי. כבר יותר משנה ידעת שאני מידי פעם משתמשת. לא משהו רציני, פה ושם ג'ויינט. לא על בסיס קבוע. כך לפחות חשבת. ידעת שאני שותה. פה ושם. ככה חשבת. לא אמרתי את האמת. אחר כך, לפני מספר חודשים גילית שאני מעשנת גם קוק. גם זה לא נתפס כרציני, חשבת לתומך שזה לא עניין שגרתי. ובכן, אני לא מתעניינת בחייך, גם לא בחיי אחרים. אני אוהבת, כן. אבל אני עסוקה בהרס עצמי. לא מצפה שתביני, אבל האפטיות שאפפה אותי ואטמה כל חלקיקי נפש בי, היא הצליחה להרוס את כל הרצון שלי לעזור ולהיות "שם" עבורך. השימוש נעשה גרוע מיום ליום. אני אפילו לא יכולה להסביר. בטח ובטח שאני לא באה להצטדק. אבל כן רוצה להגיד. משימוש יומיומי בחומרים קלים, עברתי לשימוש רציף בחומר כבד. משם הגעתי אל השיא. השתמשתי במה שמעולם לא האמנתי שאכניס לתוכי. גם כאן הסיוט לא נגמר. השימוש הזה הפך לדבר שלא האמנתי שאעשה. שאני אזריק לעצמי? היית מאמינה? עד היום לא נקלט לי. אז זו המציאות. ולכן אני מנותקת. מפוררת. מרוסקת. עכשיו אכתוב משהו שירגיז אותך. אבל אכתוב. הסמים לקחו לי את החברות. הם לא לקחו ממני את האהבה אליהן. ואליך. אומרים שאדם נמדד בשעת צרה. אני לא אמרתי זאת מעולם. לא דגלתי במשפט זה אף לא לרגע. אדם נמדד בכל עת ובכל שעה בעיניי. אז את יכולה ללכת בשקט. אני לא כועסת חלילה. את לא צריכה אחת כמוני. גם לא הן. זהו מכתב פרידה. מי ייתן ואלוהים יהיה עימך. עימכן. אמן.
