כבר ערב?

[להבה ירוקה]

כבר ערב?

נגיד שכבר ערב. אז היום עבר לי יום קשה יותר. כבר ב-11 בבוקר, הרגשתי שנגמר היום. אכלתי בוקר יותר מדי והלכתי לישון צהריים (בבוקר). ממש לא סובלת ימים כאלה. אבל אחרי שקמתי, התחלתי לעשות סוף סוף את מה שהתחייבתי אליו כשדיברתי עם חברה, וגם כשכתבתי כאן בפורום. התעוררתי, וסוף סוף הראש היה מוצף ברעיונות (מאד דינאמיים כמו באנימציה) על הפרויקט שלי (שבשבועיים האחרונים פשוט העלה אבק במדפי המוח), ופשוט קמתי והתחלתי. ויצא משו, וזה ישר שיפר קצת את ההרגשה. ההרגשה שהשתפרה, גרמה לי לענות קצת יותר לטלפונים, לשוחח עם חברים ולצחוק קצת, ועכשיו באמת- שיותר טוב לי. כל מה שצריך זה תקשורת. אני יודעת את זה, אבל עושה ההפך. במיוחד בימים של פחד. איך עבר/עובר עליכם היום?

 

[BellA עלמה]

קומסי קומסה ככה ככה

לא מרגישה כלכך טוב אחרי התאונה. יש לי מלא מה לעשות ולא ממש עשיתי. הרופאה אמרה שזה יקח זמן . מזניחה דברים כרגע ומעדיפה את הלבד עם עצמי

 

[לקשמי]

יום משעמם ביותר ../images/Emo4.gif

עקב חוסר עבודה (אני עובדת בעבודה כזאת חלקית, פעם יש ופעם אין עבודה והיום לא היה) השתעממתי מוות בבית ורוב הזמן העברתי מול האינטרנט. לגבי מחר אין לי מושג עדיין אם אני עובדת או לא (בדרך כלל האחראי בעבודה מתקשר ומודיע לי יום לפני, ובינתיים כבר עוד מעט תשע בערב והוא לא התקשר) אבל אם לא, אני אתחיל לחפש עבודה במרץ, גם כי אני צריכה פרנסה וגם כי חוסר עבודה משגע אותי טוטאלית! אבל יש גם נקודת אור: בעקבות נופש יוגה וסדנא מיוחדת שהיתה במהלכו, שהיו בימים האחרונים של פסח - חזרתי לצייר. אתמול בבוקר קניתי צבעים ודפים ועכשיו אני שוב מציירת, מחדשת תחביב ישן שהזנחתי. הציור מאוד מרגיע ונותן הרגשה נעימה ובנוסף לכך מלמד אותי הרבה על עצמי. כך שיש גם יתרון בלא לעבוד.

 

[להבה ירוקה]

היה לי טוב לקרוא את המילים שלך

ובאמת, נראה לי שאתחיל לתעל את האנרגיות שנצברו בחוסר המעש - לציור. למרות שסופסופ התחלתי לעבוד שוב על הפרויקט (וזה קצת כמו לצייר), זה עדיין פחות מרגיע. לציור יש אפקט מדידטיבי.

 

[liza26]

אני אחרי מפגש עם המטפל

בא לי ללכת לשדה ליד הבית ולבעוט בחול, כמו ילדה קטנה. לצעוק, להתעצבן ולשחרר הרבה תיסכול. היתה היום פגישה אינטנסיבית (אפילו הצלחתי לאחר

)המון דברים עלו לי מהילדות דברים שהנחתי להם כי פעם הבנתי שככה היה צריך להיות והיום אני מבינה שאני כועסת ומתוסכלת בגלל זה.

 

[להבה ירוקה]

כעס ותסכול

אז אולי באמת תעשי את זה? תבעטי בחול? תבעטי בחול, ואז לכי לאמבטיה חמה ומרגיעה. לשפוך כעס, ואז לגעת בטוב. אל תשאירי את זה בפנים. גילית דברים שהדחקת? ששכחת?

 

[liza26]

המקלחת עזרה../images/Emo13.gif

לשדה ליד הבית אני פוחדת ללכת כי בונים שם

גיליתי דברים שלא הדחקתי אבל כאילו שמתי אותם בצד במובן שזה היה וזהו היום במבט לאחור זה קצת מצלצל לי באזניים אין לי אפשרות לשנות את העבר ואני לא אתעמת עם מי שצריך כי אין טעם אבל אני מנצלת את זכותי לכעוס על העניין הזה זה לא כעס שיוציא אותי מאיזון , זה סתם מן הרגשה של "לא פייר" כזה.

 

[להבה ירוקה]

העימות - הוא פנימי

ניסו להסביר לי את זה מספר פעמים (הפסיכולוגית, ודודתי שהיא פסיכיאטרית). אין צורך להתעמת כיום עם מושא הכעס (למשל - ההורים שלי), אלא עם דמות ההורה הפנימי - זה שעשה את העוול בזמנו. לא כ"כ קיבלתי את הטענה הזו, וניסיתי להתעמת עם ההורים. זה לא הלך. עבר זמן. הם לא הבינו וגם לא רצו להבין. הם לא עברו תהליך טיפולי. בקיצור, נתקלתי בקיר. אבל בכל פעם שכתבתי לאימי (כאילו אליה. מכתבים שלא נשלחו), זה נשא פרי, כי משהו מהר הגעש הפנימי, יצא החוצה.

 

[liza26]

אני מתפלאת שאני לא מרגישה כעס

על העניין הזה אלא הרגשה של "לא פייר"- תסכול אבל ברמה נמוכה לא בקטע שיכניס אותי לדכאון. כשהייתי לבד חשבתי על דמות ההורים וניסיתי לשאול אותם שאלות מה שהבנתי שגם הם עמדו חסרי אונים, חסרי ידע והכוונה כמובן שזה לא היה מרוע לב או הזנחה אלא מהסיבות שכתבתי למעלה. ואת יודעת מה? הרגשתי איזו סליחה שכאילו מרגיעה את הגלים הסוערים

 

[להבה ירוקה]

את הסליחה הזו

הרגשתי בפעם הראשונה ש"שיחקתי" תפקיד של אמא בסדנא שבה הייתי. פתאום עלו בי כל הדחפים להיות אמא מושלמת וכמובן שזה לא הצליח, ובגלל שזה משחק תפקידים, בטווח של דקות הגעתי לשיאים רגשיים של חוסר אונים. והבנתי את אמא שלי פתאום. אמפאתיה - אני חושבת לפעמים שזה הכלי הכי מדהים שיש לנו. היכולת לחוש את הכאב, או חוסר הישע של האחר.

 

[liza26]

אז תארי לך עם מה אני נתקלת במציאות

בתור אמא חדשה - אני נתקלת ברגשות כאלה עוצמתיים שמציפים דברים מהילדות שלי ובגלל זה גם החלטתי ללכת לטיפול כי זה לא משהו שחויתי אי פעם בעבר פתאום כל הרגשות גואים ועולים ואת מנסה למשוך לכל הכיוונים להיות ה"אמא המושלמת" ולגלות שאין בכלל דבר כזה....

 

[להבה ירוקה]

אני מאד מעריכה אותך על החלטה כזו

זה מדהים בעיני. הלוואי שהרבה הורים היו עושים את זה. אצלי, הרבה מהילדות שלי יצא על הכלב, כשהיה גור. כבר הייתי בטיפול, ולכן נולדו לי עינים מתבוננות ולא רק מסתכלות - ואז, מצאתי את הכוח לעצור את זה. במשחק התפקידים, זה פתאום היה עם אנשים. פתאום הייתי אמא לבנות, ולא רק לכלב. זה היה מטורף. הרגשתי כזה לחץ - להגיד תמיד את הדבר הנכון. לחבק. לעשות הכל כדי לא להיות אמא שלי. ובסוף, מרוב הרצון, בעצם יצאתי כמוה. זה טילטל אותי, ובזכות זה עברתי תהליך שלם על עזיבת ה"סינר" האימהי. האמא המושלמת - היא זו ה-לא מושלמת

 

[רננהלי]

מעניין

נורא מעניין אותי לקרוא מה שאתן כותבות. קשור קצת למה שכתבתי על אמא שלי. אצלי זה כעס שמתחלף בהסתכלות ראציונאלית כל הזמן. אני אומרת לעצמי שהיא לא מושלמת. ושהיא היתה טובה לי בסך הכל הכללי. אבל אני מרגישה כועסת על מה שהיא לא. אני חושבת שאפילו לא הגעתי לקצה קצהו של מה שאתן אומרות. אולי כי אני מתמודדת עם כל כך הרבה דברים אחרים כרגע, ואת אמא שלי אני משאירה קצת בצד. אולי מעדיפה להשאיר אותה בצד. כשכתבו לי שאולי כדאי לי לדבר עם אמא שלי, חטפתי חום. לדבר?? כאילו ממש לדבר?? אני יכולה רק לצעוק עליה ולכעוס. או להתאפק ולשתוק. לא יכולה לדבר ממש. אתן ניסיתן לדבר ולא הצלחתן? לדבר ממש, שיחה רצינית? זה נראה לי כל כך עמוק וכל כך שורשי, שזה משהו בה שקשה לי ומפריע לי, שאין בכלל על מה לדבר, כי אני פשוט רוצה שהיא תשתנה ואת זה אני הרי לא יכולה לדרוש ממנה.

 

[להבה ירוקה]

ניסיתי המון פעמים לדבר עם אמא שלי

והיו פעמים שדברים חדרו, והיו פעמים שלא. כי היא בן אדם (מסתבר לי יותר ויותר), וזכותה לשמור על גבולותיה ולא לרצות להשתנות. בגדול, מה שהשתנה מבחינתי הוא, שהרצון לשנות את אימי פחת, וזה מה שהקל עליי. כי גם אני דרשתי את הבלתי אפשרי: שתשתנה. כעסתי על כל מה שהיא לא. לא נתתי צ'אנס למה שהיא כן. ברגע שהתחלתי לעזוב את הרעיון המופרך ההוא - לשנות את ההורים, פתאום נהיו גלים שקטים בים. פתאום אני מצליחה לטייל איתה קצת, לשתות קפה ביחד. אפילו להעלות רעיונות (היא יצירתית, אמא שלי). בפעמים שבהן היא לא מתמודדת עם רגש שאני מוציאה החוצה, בא לי לקחת אותה באזיקים לטיפול- בא לי שהיא תשתנה, שתתן לי את התשובות, ש....... רגע. שתיקה. תוך כדי כתיבה, מצאתי פה משהו. בא לי שהיא תשתנה כדי שתתן לי את התשובות. זה אומר, שבא לי שהיא תשתנה, אפילו לא בשביל עצמה, אלא בשבילי... ורק בגלל זה, אני לא צריכה שהיא תשתנה. אני צריכה למצוא את התשובות שלי לבד. לבד-ביחד. אולי לא איתה. אבל בטח שלא דרכה (דרך הגוף והנשמה שלה).

 

[liza26]

בדיוק../images/Emo45.gif

ורננה- לא חייב ממש להתעמת אם את יודעת שזה יגיע לידי כעס והאשמות גם המטפל שלי שאל אם אוכל לדבר עם אמי ואמרתי לו שאני לא יכולה להתעמת איתה אז הוא הציע לי לכתוב לה מכתב בלי לתת לה ולמעשה לעצמי- קודם כל לשפוך את כל הכעסים וכל מה שבלב עד שמתנקה ואז לכתוב לה מכתב כבוגרת כמו שלהבה כתבה- אחרי שהרצון שאמא תשתנה פחת. גם אני ניסיתי להשפיע על אמא שלי להשתנות וזה תיסכל אותי עוד יותר ככל שאני מוציאה את הכעסים בטיפול הזה, אני מבינה אותה יותר ולא מצפה ממנה לכלום-וזה מוריד הרבה לחץ