כבר שלושה ימים
שמשהו מסתובב לי באויר. אי אפשר לגעת בו. האמת היא שזה יותר משלושה ימים, כבר שבועיים, אבל זה היה נורא חזק בסוף השבוע האחרון. שבועיים שאני חולה-לא חולה, הולכת לרופאה והיא אומרת לי לנוח ולשתות, ולקחת את הויטמינים שלי בזמן. ואני הימים שלי כבר הפוכים כמה חודשים טובים. ובשלושה הימים האלה, כלום לא מסתדר לי, ואני לא מרוצה משום דבר והמוסיקה לא נשמעת משהו בכלל, ואני פוגשת חברים ואני בקושי מחייכת. רק קצת, בכוח, כשהם אומרים לי רויטל, תחייכי, נו. אתמול נפגשתי עם חברה. לא היה לנו כוח ללכת עוד פעם לפאב ולשתות ולשמוע מלא אונצה אונצה מהרמקולים ולראות כל מיני בחורים שבטוחים שהנה אני הולך לעשות לך קצת גוד טיים בייבי. אז לקחנו בקבוק יין וקרמבו ונסענו ליפו העתיקה וירדנו לאיזה מקום שדומה קצת לחוף והתיישבנו שם על סלעים והיה נעים בכל הגוף. ודיברנו ואמרתי לה ממי אני לא נרדמת כבר ארבעה ימים. ישנתי שעה וחצי בלילה כל השבוע. והיא שואלת למה ואני אומרת לא יודעת. ויש לי סימפטומים של שפעת אבל אין שפעת ואני עייפה ולא נרדמת. אז היא אמרה אולי זה בגללה. ואז היה לזה שם. בגללה. בגללה שמחר יש אזכרה של 11 חודשים. איך בגללך לילה לא לילה איך בגללך אני למטה למעלה איך בגללך כלום לא הולך. זמזמתי לי את השיר הזה בים והיה רוח והתחלתי לצרוח לשמיים. בארבע בבוקר כבר היה קר, אז אספנו את עצמינו לעבר המכונית וחזרתי הביתה. בחמש נרדמתי. התעוררתי רק בארבע אחר הצהריים. הייתי כל כך מרוצה על הספק השינה החדשני הזה. 11 שעות ישנתי. בשביל כל השבוע. איך זה שאחרי שנתתי לזה שם, פתאום יכולתי לישון. כשקמתי שמתי מוסיקה. עדיין לא עשתה לי כלום. יש שיר אחד שאני אוהבת כבר המון זמן. קוראים לו "אל תשכחי אותנו". של מיסטר הרי. שיר אהבה יפה כזה, שבכל פעם שיצא לי לשמוע ברדיו הייתי מרותקת לרמקולים עד שנגמר. שנתיים שאני מחפשת את השיר הזה ברשת. השבוע מצאתי. שמתי אותו בערב בפול ווליום. אל תשכחיי אותנו, אל תוותרי עלינו. מכירים? עשה אותי עוד יותר עצובה. היום היה יומולדת לחבר הכי טוב שלי בעולם, ולפני שבאו לאסוף אותי ישבתי וניסיתי לעבוד על עצמי חזק חזק, אל תכנעי, רויטל, תחייכי, נו. וכבר נהיה שמונה בערב, וצריך להתקלח ולהתאפר ולהתלבש. אז עוד כוס שתייה ועוד סיגריה. רק שיעבור הזמן, שאני ארגע. יש לו יומולדת היום, תהיי נחמדה. אז הייתי. וכל הערב שם ביומולדת, כל החברים היו ושרו וקפצו עם המוסיקה. ואני עם הבירה שלי והסיגריות מסתכלת עליהם מהצד. מחייכת קצת עקום ולא מסוגלת לשמוח יותר מידי. ומידי פעם באים ונותנים חיבוק ושואלים אם אני בסדר. הם יודעים על מחר, הם יגיעו לעמוד איתי מול הקבר שלה. עשו לי הערב הנחות. הם יודעים, שאם עצוב, זה לא משנה כמה אלכוהול או באיזו עוצמה תהיה המוסיקה. הם יודעים שלפעמים כל מה שאני צריכה זה את החיבוק הזה. ואני כל כך שמחה על זה עכשיו. אז הנה, אני מחייכת. בשלוש בבוקר כמעט נזכרתי לחייך. לפחות אני אשן קצת לפני שאסע מחר להורים. ולכם, אתם האחים והאחיות שלי. אני כל ערב נכנסת לקרוא. קוראת את השיחות שלכם, לא מפספסת מילה. תודה על מי שאתם עבורי. רויטל.
שמשהו מסתובב לי באויר. אי אפשר לגעת בו. האמת היא שזה יותר משלושה ימים, כבר שבועיים, אבל זה היה נורא חזק בסוף השבוע האחרון. שבועיים שאני חולה-לא חולה, הולכת לרופאה והיא אומרת לי לנוח ולשתות, ולקחת את הויטמינים שלי בזמן. ואני הימים שלי כבר הפוכים כמה חודשים טובים. ובשלושה הימים האלה, כלום לא מסתדר לי, ואני לא מרוצה משום דבר והמוסיקה לא נשמעת משהו בכלל, ואני פוגשת חברים ואני בקושי מחייכת. רק קצת, בכוח, כשהם אומרים לי רויטל, תחייכי, נו. אתמול נפגשתי עם חברה. לא היה לנו כוח ללכת עוד פעם לפאב ולשתות ולשמוע מלא אונצה אונצה מהרמקולים ולראות כל מיני בחורים שבטוחים שהנה אני הולך לעשות לך קצת גוד טיים בייבי. אז לקחנו בקבוק יין וקרמבו ונסענו ליפו העתיקה וירדנו לאיזה מקום שדומה קצת לחוף והתיישבנו שם על סלעים והיה נעים בכל הגוף. ודיברנו ואמרתי לה ממי אני לא נרדמת כבר ארבעה ימים. ישנתי שעה וחצי בלילה כל השבוע. והיא שואלת למה ואני אומרת לא יודעת. ויש לי סימפטומים של שפעת אבל אין שפעת ואני עייפה ולא נרדמת. אז היא אמרה אולי זה בגללה. ואז היה לזה שם. בגללה. בגללה שמחר יש אזכרה של 11 חודשים. איך בגללך לילה לא לילה איך בגללך אני למטה למעלה איך בגללך כלום לא הולך. זמזמתי לי את השיר הזה בים והיה רוח והתחלתי לצרוח לשמיים. בארבע בבוקר כבר היה קר, אז אספנו את עצמינו לעבר המכונית וחזרתי הביתה. בחמש נרדמתי. התעוררתי רק בארבע אחר הצהריים. הייתי כל כך מרוצה על הספק השינה החדשני הזה. 11 שעות ישנתי. בשביל כל השבוע. איך זה שאחרי שנתתי לזה שם, פתאום יכולתי לישון. כשקמתי שמתי מוסיקה. עדיין לא עשתה לי כלום. יש שיר אחד שאני אוהבת כבר המון זמן. קוראים לו "אל תשכחי אותנו". של מיסטר הרי. שיר אהבה יפה כזה, שבכל פעם שיצא לי לשמוע ברדיו הייתי מרותקת לרמקולים עד שנגמר. שנתיים שאני מחפשת את השיר הזה ברשת. השבוע מצאתי. שמתי אותו בערב בפול ווליום. אל תשכחיי אותנו, אל תוותרי עלינו. מכירים? עשה אותי עוד יותר עצובה. היום היה יומולדת לחבר הכי טוב שלי בעולם, ולפני שבאו לאסוף אותי ישבתי וניסיתי לעבוד על עצמי חזק חזק, אל תכנעי, רויטל, תחייכי, נו. וכבר נהיה שמונה בערב, וצריך להתקלח ולהתאפר ולהתלבש. אז עוד כוס שתייה ועוד סיגריה. רק שיעבור הזמן, שאני ארגע. יש לו יומולדת היום, תהיי נחמדה. אז הייתי. וכל הערב שם ביומולדת, כל החברים היו ושרו וקפצו עם המוסיקה. ואני עם הבירה שלי והסיגריות מסתכלת עליהם מהצד. מחייכת קצת עקום ולא מסוגלת לשמוח יותר מידי. ומידי פעם באים ונותנים חיבוק ושואלים אם אני בסדר. הם יודעים על מחר, הם יגיעו לעמוד איתי מול הקבר שלה. עשו לי הערב הנחות. הם יודעים, שאם עצוב, זה לא משנה כמה אלכוהול או באיזו עוצמה תהיה המוסיקה. הם יודעים שלפעמים כל מה שאני צריכה זה את החיבוק הזה. ואני כל כך שמחה על זה עכשיו. אז הנה, אני מחייכת. בשלוש בבוקר כמעט נזכרתי לחייך. לפחות אני אשן קצת לפני שאסע מחר להורים. ולכם, אתם האחים והאחיות שלי. אני כל ערב נכנסת לקרוא. קוראת את השיחות שלכם, לא מפספסת מילה. תודה על מי שאתם עבורי. רויטל.
