הספרייה הלאומית
·כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ.
אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:
אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.
[מתוך "הרעות" | מילים חיים גורי, לחן: סשה ארגוב]
****
כבר שנה מאז היום הנורא והאפל ההוא, בו נרצחו טובי בנינו ובנותינו על ידי מרצחים צמאי דם.
נזכור את כולם וכולן: משפחות שלמות שהיו ואינן עוד, תינוקות רכים, פעוטות, ילדים ונערים ורודי לחיים, נשים צעירות, גברים במיטב שנותיהם, אמהות ואבות, סבים וסבתות, מקימי ומקימות ישובי העוטף, לוחמים עזי רוח, חיילות אמיצות לב, שוטרים שחירפו חייהם, תצפיתניות שאך מלאו להן 18, צעירי וצעירות אור ואהבה שרקדו במסיבה, גברים ונשים שקמו לבית הכנסת בבוקר שמחת תורה, מהגרי עבודה שטיפלו בקשישי הקיבוצים, נשים וגברים מהיישובים הבדואים, חיילים שנפלו ה-7 באוקטובר ובמלחמה מאז, בקרבות בעזה ובצפון הארץ.
כבר שנה מאז שאחינו ואחיותנו בשבי החמאס. 101 מהם טרם שבו לזרועות יקיריהם שמחכים להם ללא נשימה.
הכאב קשה מנשוא, וכל אחד ואחת מהם - מהנופלים והנופלות, מהחטופים וחטופות - הוא עולם ומלוא שנחרב והחריב איתו את חיינו.
בתמונה: כמה מחברי קיבוץ נחל עוז, 1953. בטבח ב-7 באוקטובר נרצחו 15 מתושבי הקיבוץ, ו-8 אזרחים נחטפו לרצועת עזה.
לא נותרו לנו מילים, רק מילותיו של חיים גורי ששוברות את הלב.
נזכור את כולם.
נערך לאחרונה ב: