כבר 17 שנה של שלכת../images/Emo16.gif
תחילה הלבין, שערו בצדעיו, תוך עשרת הימים שהתענה בבית חולים. ימים ספורים קודם, ימים בין כסה לעשור, התענתה נפשו וגופו סבל. הקילוגרמים נשרו ממנו וכוחו עזבו. אחר החל להצהיב, כמו עלים בשלכת. ואז בצהרי יום סתווי אחד נגדעו חייו. 17 שנה חלפו בלי אבא ואני חשה כמו עץ בשלכת. נטוש מציפוריו, עירום ומרעיד מקור וחסר ביטחון. אבל, העץ שלי לא ילבלב שוב עם בוא האביב. הוא בסתיו-עד. אני כל כך מתגעגעת לאבא שלי, כל יום קצת יותר.כל כך זקוקה לו לשים את ראשי העייף והטרוד ממחשבות ודאגות לשלומה של אמא, על כתפו המוצקה. שיחבק ויגיד לי שיהיה בסדר ושנעבור את זה יחד כמשפחה אוהבת ומלוכדת.אבל אלצהיימר לא עוברים. זה דבק לך, כמו מסטיק לעוס לעקב הנעל.נדבק ולא יורד.ונמתח ונמתח. והכאב מפלח את כולנו. רוצה עוד פעם אחת לחזור להיות הנסיכה המפונקת של אבא ואמא.רק לרגע קט. רוצה לחלוק את היגון והאבל עם אמא, ובמקום אני מוצאת עצמי נאבקת בה בחצות הליל, כדי להחליף את מצעיה וטיטולה הרטובים.והיא רפוסה לפניי, רועדת ולא רק מקור.וכל כך כואב. רוצה לרוץ אל אבא ולבכות בכתפו אבל, רק עץ בשלכת יש. 17 שנה בלעדיך אבא ואתה כל כך חסר.רוצה לדבר אליך אבל מצבת האבן הירושלמית שביקשת וקיבלת, מפרידה בינינו. לא יודעת לדבר לקירות. אנא אבאלה, שמור עלינו מאיפה שאתה נמצא. אנא אבאלה שלי בקש מאלוהים כל יכול שיעשה שהעץ בשלכת יפרח. וניצנים חדשים של תקווה מוריקה יעטרו בדיו. אבא אוהבת אותך ולעולם לא שוכחת.
תחילה הלבין, שערו בצדעיו, תוך עשרת הימים שהתענה בבית חולים. ימים ספורים קודם, ימים בין כסה לעשור, התענתה נפשו וגופו סבל. הקילוגרמים נשרו ממנו וכוחו עזבו. אחר החל להצהיב, כמו עלים בשלכת. ואז בצהרי יום סתווי אחד נגדעו חייו. 17 שנה חלפו בלי אבא ואני חשה כמו עץ בשלכת. נטוש מציפוריו, עירום ומרעיד מקור וחסר ביטחון. אבל, העץ שלי לא ילבלב שוב עם בוא האביב. הוא בסתיו-עד. אני כל כך מתגעגעת לאבא שלי, כל יום קצת יותר.כל כך זקוקה לו לשים את ראשי העייף והטרוד ממחשבות ודאגות לשלומה של אמא, על כתפו המוצקה. שיחבק ויגיד לי שיהיה בסדר ושנעבור את זה יחד כמשפחה אוהבת ומלוכדת.אבל אלצהיימר לא עוברים. זה דבק לך, כמו מסטיק לעוס לעקב הנעל.נדבק ולא יורד.ונמתח ונמתח. והכאב מפלח את כולנו. רוצה עוד פעם אחת לחזור להיות הנסיכה המפונקת של אבא ואמא.רק לרגע קט. רוצה לחלוק את היגון והאבל עם אמא, ובמקום אני מוצאת עצמי נאבקת בה בחצות הליל, כדי להחליף את מצעיה וטיטולה הרטובים.והיא רפוסה לפניי, רועדת ולא רק מקור.וכל כך כואב. רוצה לרוץ אל אבא ולבכות בכתפו אבל, רק עץ בשלכת יש. 17 שנה בלעדיך אבא ואתה כל כך חסר.רוצה לדבר אליך אבל מצבת האבן הירושלמית שביקשת וקיבלת, מפרידה בינינו. לא יודעת לדבר לקירות. אנא אבאלה, שמור עלינו מאיפה שאתה נמצא. אנא אבאלה שלי בקש מאלוהים כל יכול שיעשה שהעץ בשלכת יפרח. וניצנים חדשים של תקווה מוריקה יעטרו בדיו. אבא אוהבת אותך ולעולם לא שוכחת.