כדאי לי ללמוד רפואה?

piglet1

New member
כדאי לי ללמוד רפואה?

קודם כל שלום לכולם ובהצלחה בלימודים! יש לי שאלה שאורכה כאורך הגלות, אבל אני אשמח מאוד אם תקראו ותענו לי, כי זה מאוד חשוב לי. אני עומדת להירשם לאוניברסיטה, ולא מצליחה להחליט למה להירשם. בין האופציות עומדת לה זוהרת האופציה של רפואה. יש המון דברים במקצוע הזה שמפריעים לי. למשל - אני איסטניסטית ונראה לי שאני אגעל לחתוך אנשים. אני רועדת מהמחשבה שאני אצטרך לראות גופות ולהתמודד עם המוות אני מפחדת מזה שכל טעות בשיקול דעת עלולה לגרום למוות מיותר של החולה יש התמחויות ברפואה שאני מוכנה להיות מטאטאת רחובות ולא להגיע אליהם הלימודים ארוכים וקשים העבודה הזו משתלטת על החיים - אני אזניח את הילדים שלי (כשיהיו
) גם הפרנסה בכלל לא טובה אז אם כל השיקולים בעולם נגד מתרוצצים אצלי בראש, למה אני בכלל חושבת על זה? אני מאוד רוצה לעשות משהו חיובי בחיים שלי, לתרום משהו, לעזור לאנשים. אני רואה חדשות ושומעת על כל הזוועות שקורות, והמחשבה היחידה שמנחמת אותי היא שאולי אני יכולה ללכת לעבוד במקצוע שיקל קצת, ולעשות את החלק שלי לנסות לעזור לעולם. וחוץ מזה, זה יושב לי כמו ג'וק בראש. כל פעם שאני רואה רופא, אני מורידה את הראש מתוך יראת כבוד (אפילו כשאני נכנסת לפורום הזה). ואם אני מדמיינת לרגע את עצמי הולכת עם קלסר משיעור לשיעור בפקולטה לרפואה, זה נראה לי כמו הדבר הכי נכון שיכול להיות. זה מקצוע שהשליחות בו כל כך ברורה, וכשאני אקום בבוקר, יהיה לי ברור שחשוב שאני אלך לעבודה, לא כמו אם אני נניח אעבוד באיזו חברת מחשבים, וכשהשעון המעורר יצלצל אני אצטרך לשכנע את עצמי שיש איזו סיבה ללכת למשרד. מממ... ויכול להיות שגם האתגר והיוקרה קוסמים לי... זה רע? אז מה קורה? האם לדעתכם לימודי רפואה נועדו לכאלה שחלמו להיות רופאים מגיל 5, ובגיל 15 כבר התנדבו במד"א, וסיפרו בהתלהבות על ה"מקרים" שהיו להם במשמרת? האם אנשים כמוני סתם מבולבלים, או כמו שנדמה לי שמישהי כתבה כאן פעם, ראיתי יותר מדי ER? מצד אחד אני אומרת לעצמי שזה ממש לא מתאים לי, מצד שני אני מפחדת שאם אני לא אנסה את זה, כל החיים אני אדע שיכולתי, ולא הלכתי. -------------------- ועוד שאלה - האם יש עניין אינטלקטואלי במקצוע? זאת אומרת, ברור שיש עניין, אבל האם הוא נובע מתחושת האחריות, הבהילות החשיבות של העבודה, או שיש צורך באמת להפעיל את הראש ולחשוב חשיבה עצמאית? כי נדמה לי שהחשיבה היא בעיקר טכנית - אילו סימפטומים שייכים לאיזו מחלה. או אם לשאול אחרת, כמה חשיבה יש במקצוע, יחסית למחקר מדעי, או נניח פסיכולוגיה? -------------------- תודה רבה למי שקרא את המגילה, ועוד יותר למי שיענה. מעריכה אתכם מאוד ובהצלחה!
מיכל
 
אוקיי, נטפל בבעיות שלך אחת-אחת

קודם כל - הרצון שלך ללמוד רפואה מבורך בהחלט. אגיד יותר מזה - יש המון התמחויות ברפואה שבהן לא תצטרכי להיגעל משום דבר, כי פשוט אין בהן מגע עם פציינטים. אבל בסה"כ - לא בשביל זה אנחנו כאן. רובנו נמצאים ברפואה בין היתר בגלל המגע עם אנשים, ואנשים - מה לעשות - יכולים להיות גם קצת מגעילים לפעמים. קורה... ברור שזה נורא מגעיל לגעת בגופות, ואדרבה לנבור בקרביהן. אבל זה חלק מהלימודים, ואיכשהו מתרגלים לזה. אמנם קרו מקרים שסטודנטים עזבו את הלימודים בגלל הדיסקציות, אבל הם מתמעטים לעומת אלה שנגעלו בהתחלה, והתרגלו תוך כדי. עכשיו - לשאלה השניה שאת מעלה. לא, לא צריך לחלום על רפואה מגיל 5, ולא צריך להתנדב במד"א מגיל 15. מספיק להחליט בלב שלם שזה מה שאת רוצה לעשות בחיים - וזהו. אצלי הסוויץ' קרה כחצי שנה לפני שהתחלתי ללמוד, ולפני זה לא כל-כך חשבתי על הכיוון הרפואי (רפו"שניקי, לצורך העניין). אמנם, היה לי די הרבה רקע מהבית, אבל ממש לא התעניינתי בו, עד עצם רגע ההחלטה. בלימודי הרפואה מבינים שזה לא כמו ER. אמנם מסתובבים כמה וכמה אנשים בפקולטה שהחלוק הלבן והסטטוסקופ מאוד הולמים אותם, אבל בכל זאת - העבודה לא תמיד פוטוגנית. אם כבר, זה דומה יותר ל"בית-האלוהים", ואם לא קראת עד עכשיו - תקראי אותו. הספר הוא חובה לכל מי שמתכוון להיות רופא אי-פעם. בעניין האתגר האינטלקטואלי. תשמעי - כנראה שיש אתגר. כנראה שצריך לחשוב. חבל רק שהתהליך הזה מתרחש רחוק מאיתנו, וכל מה שנדרש מסטודנט מצוי לרפואה הוא יכולת שינון טובה מהממוצע של הפרטים הכי קטנים שאת יכולה לדמיין לעצמך, וכישרון בפתרון בחינות אמריקאיות עם 8 תשובות אפשריות. אני אגיד לך יותר מזה - ברגע שמתרגלים לחריש האינסופי הזה, מבחן שדורש קצת חשיבה, ואולי לכתוב מילה או שתיים במקום להשחיר נקודות, הוא בהחלט אתגר אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה. אינני יודע - אולי זו הרמה שירדה עם השנים, ואולי סתם כי אנחנו לא אוהבים להתעסק בחשיבה. עובדה, שברגע שמוסיפים לכל מקצוע ריאלי את המילה "לרפואנים" (לדוג' "כימיה לרפואנים", "פיזיקה לרפואנים" וכו'), רמתו יורדת מייד. וברגע שמנסים להכניס מתמטיקה ברמה של קצת יותר מ-3 יחידות, מתחילים רחשים של אי-נוחות באולם, למרות שלכאורה כולם עשו 4 או 5 יחידות בבגרות. במקום לחשוב - מחפשים קיצורי דרך. למה לי לעשות תרגיל, אם דורות של סטודנטים לפניי עשו אותו, והנה התרגילים שלהם לפניי על השולחן - קצת עריכה לשונית, וגמרנו. למה ללמוד למבחן, אם אפשר פשוט לשנן את התשובות לבנק הבחינות (מה שמבטיח מעבר ברוב המבחנים). ברור שגם הפקולטה אשמה בזה לא מעט, אבל בכ"ז - אני נוטה לייחס את האשמה לסטודנטים. ובכל מקרה - לא סתם אנחנו כאן. יש סיפוק אדיר בחלוק הלבן (וכשלבשתי אותו בפעם הראשונה השנה, והרגשתי את המבטים של אנשים סביבי - היה משהו שונה באוויר), ורוב הזמן באמת מרגישים שעוזרים למישהו. הבעיה, שהלימודים קשים שלא לצורך, מה שמכריח אותנו לחפש פתרונות יצירתיים. ככל הנראה, זה יותר מעניין מפסיכולוגיה, ויותר דינאמי ממחקר (למרות שאת שניהם ניתן לשלב בהצלחה ברפואה). זה מה שיש לי לומר, בקיצור. אינני יודע מה תחליטי, אבל אני רק יכול לומר שכל אחד יכול ללמוד רפואה. השאלה היא בסופו של דבר האם את רוצה לעסוק בזה. ואם כן - אז זה שווה כל רגע! שלך, ולדי, שנה ב' רפואת-שיניים
 

New member
משפט ששמעתי לגבי רפואה

"רפואה זה לא ER זה PR" ולמי שלא הבין PR = Per Rectum שיטת מתן תרופות דרך ה... תבינו לבד.
 

c r y s t a l

New member
לגבי הפעלת המחשבה

הייתי פשוט חייבת לענות, מאחר ולא ראיתי תשובה הולמת לשאלה הספציפית הזו. אז ככה: נכון שמחשבה אמיתית, שאיננה רק העלאת פרטים מנבכי הזכרון בזמן המבחן איננה דבר נפוץ בשנים הפרה קליניות (עד שנה רביעית). אבל אני יכולה לומר באחריות מלאה, ממרומי שנה שישית, שיש ה-מ-ו-ן מחשבה בסבבים במחלקות השונות. כשאתה עומד מול חולה שהגיע עם בצקות בגוף, עם או בלי רשימה של עשר מחלות רקע, אתה פשוט מוכרח להפעיל את הראש, ואת כל הידע שנצבר אצלך, ולחשוב מה הסיבה יכולה להיות. מה סביר יותר, מה פחות - הרי לא תרוץ לעשות כל בדיקה אפשרית, זה יקר מדיי ויש שיקולים רבים. אז מתחילים לחשוב - אולי החולה סגר את הכליות שלו? ומסתכלים בבדיקות הדם שנערכו במיון, לראות אם תפקודי הכליה ירודים. וחושבים - אולי זהו הלב? אי ספיקה יכולה לעשות בצקות.. האם יש מחלת לב ברקע? ואיזו? ומה גרם לה להדרדר לפתע מאתמול להיום? היתי יכולה להמשיך עוד ועוד עד מחר כי כל חולה הוא חידה בפני עצמה, עולם ומלואו עם אתגר עצום. זה לא רק לצרף סימפטום למחלה, זה כל כך הרבה יותר מזה.. אני מקווה שהצלחתי לשכנע שהצורך בחשיבה עצמאית שריר וקיים, ולמעשה מהווה את היסוד של המקצוע. ולגבי חיתוך גופות.. זה לא נורא כמו שזה נדמה, מתרגלים לזה די מהר, הרי יש סביבך עוד כ-100 איש בחדר וכולם עוסקים באותו הדבר ביחד.. חוצמזה שזו רק שנה אחת מני רבות, ולאחריה לרוב לא נתקלים בגופות, בטח לא כאלו שצריך לנתח.. שיהיה המון הצלחה, וכמו שאומר המשפט "עדיף להצטער על דברים שעשית מאשר על דברים שלא עשית"
 
למעלה