יונים בכיכר
"שבת אחר הצהרים, חם בחוץ. השמש נמצאת גבוה בשמיים ואני צועד, מביט מעלה וחושב שהיא צריכה להיות טיפה מזרחית יותר בשעה זו של היום. משהו לא נראה בסדר בעיני. לאחר כמה חלקיקי שניות מבין, ושוב מקלל במחשבתי את האידיוטים האלה שמתעקשים כל שנה לגזול ממני מוקדם מדי כמה שעות אור עם שעון החורף המיותר שלהם. אני אוהב את האור. מאד. מצב הרוח לא מדהים, עסוק במחשבות על כמה דברים שאני רוצה עוד להספיק במשך היום. צעד רודף צעד, רגל אחר רגל. אני אוהב את ההליכה עצמה. יש בכך משהו שמרגיע אותי, משקיט קצת את הנפש. מסוגל ללכת כך במשך שעות על גבי שעות. אני הולך על המדרכה לאורך הרחוב, לצד הכביש. מביט במרצפות הלבנות. הרחוב די שקט. החום לא מושך אנשים לצאת החוצה ובשעה זו גם אין הרבה מכוניות או אנשים בחוץ. מתקרב לכיכר, לידה תחנת מוניות. לצד התחנה יושב גבר זקן חבוש כובע ברט, עטור זיפי זקן. למרגלותיו מתגודדות עשרות יונים לאורך הכיכר. לבנות, שחורות, אפורות, ערב רב. בידו שק ניילון גדול וירוק שהכין מראש ומלא בפירורי לחם. מדי פעם הוא מרים את השק, שולף ממנו עוד כמה פירורים ומפזר לקהל היונים העטות עליהם במהירות. זו לא הפעם הראשונה שאני מבחין בו שם. הוא תמיד נמצא שם ואתו שקית מלאה עבורן. ההבעה על פניו כבדה. הוא לא נראה שמח או מאושר. מדי פעם כשהוא מוציא מן השקית כמה מהפירורים היא משתנה ושמץ של חיוך מתגנב לו רגע קצר אל פניו. אולי סוג של חמלה. הייתי רוצה לעצור את הרגע הזה, את אותה השניה שבה החיוך הזה מגיע לשם. לחרוט בזיכרוני את ההרגשה, את תמונתו, את החום, את השקט, את כל מה שמסביבי באותו הרגע בדיוק. זה לא משהו שניתן לתפוס עם מצלמה. קשה להסביר. בסרט "אמריקן ביוטי" יש סצינה כזו בה שני הילדים מביטים בצילום של שקית ניילון שסתם מתעופפת לה ברוח במשך כמה דקות. אין שום דבר בצילום חוץ מאותה שקית מתעופפת. זו סצינה יפה שמאד אהבתי. הרגשה דומה. אני מניח שלרוב האנשים היא פשוט תראה מוזרה, ללא טעם. בעיני היא חלק ממה שגרם לי לאהוב את הסרט הזה כל כך. אני חושב שהגיע הזמן שאראה אותו שוב."
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1096438