כבר הרבה זמן רציתי לכתוב את הדברים וכל פעם זה נראה לי קשה מתמיד, אבל הינה זה כאן "עזבתי את ירושלים העיר בה גדלתי לפני ארבע שנים. בדיוק אחרי הלימודים. למרות שכבר הרבה קודם ידעתי שהיא לא תישאר שלנו, אלא שלהם. זה התחיל באוטובוסים מבית הספר, כשהיה מגיע הייתי מאלצת אותי ואת מר ילקוט להיכנס לתוכו, לתוך קצף שחור סמיך מאיים. לא רציתי, אף פעם לא רציתי, אבל אף פעם לא הייתה ברירה...היום אני קוראת לכם. לא לאלי ישי לא למנהיגים לא לרבנים. אלא למשפחות. לילדים. בואו....." רשומה חדשה מתמיד מקווה שתאהבו
לא היה מקום אחד לרפואה בקפה שאליו התכוונתי להגיע. כמו כיתת מחשבים בבית ספר פרטי נראו השולחנות העגולים, הקטנים. על כל אחד מונח מחשב נייד, ואדון או גברת, שקועים לחלוטין בכתיבה או בקריאה או בשיחת טלפון, ישובים מול ספל מהביל.