אז בואי אני יסביר לך משהו...
אין לי למי לספר או למי לפנות (ושלא תחשבי אפילו להגיד לי פסיכולוג כי אני יחטיף לך מכות! יש לי תראומה מזה..) החיים שלי הם כמו הצגה.. אני בבית עצבנית וכעוסה, דכאונית ועצובה. אני יוצאת החוצה, מחייכת ומאושרת כאילו זכיתי לפני שניה בלוטו! כל האנשים בעולם הזה צבועים (לפחות האנשים שאני חיה איתם) אין לי למי לפנות, אין לי למי לספר. ובנינו? אף אחד לא אוהבת שמקטרים לו 24 שעות! אז כפי שאת מבינה..אני נאלצת לסבול, ובשקט! לפעמים פשוט בא לי לצעוק! לצרוח עד שכל הגרון שלי יצא ממקומו, רק כדי שישמעו אותי. מבפנים אני זועקת לעזרה, לנחמה, לאהבה וכתף תומכת. אבל מבחוץ אני חזקה, יציבה, קרירה וחסרת איכתיות או גרשות כלפי אחרים. בדיוק כמו שמקרינים כלפיי.... אני פשוט לבד בעולם... כך שממש לא איכפת לי מה יקרה לי..אם אני ימות או אם אני אפצע קשה או שאני אפגע בעצמי... זה לא איכפת לי.. תודה על ההקשבה... טלי