לבד. אף לא חשבתי על למה. פשוט ידעתי שאני לבד, ואין טעם להתאבל כי זה לא ישתנה, לא משנה כמה נסיונות אעשה. לא יודעת, בימים האחרונים גם מה שחשבתי לאמיתי, הוא לא. הכל דמיון. וכל כך כואב לי..
אבל רוצה להתווכח עם ה``זה לא ישתנה``... כי מניסיון הכל משתנה. גם כשטוב, זה ישתנה וגם כשרע, זה ישתנה. החיים בנויים כך. נכון שעכשיו הכאב הוא נוראי. אבל הוא יחלש, יתעמעם. דברים חדשים יתעוררו בלבך, את תראי דברים אחרת. הכל כן עומד להשתנות. תני לעצמך זמן להחלים מהכאב הזה ותראי. רק לא להתייאש.
קרה הרבה בחיים שלי, ובעצם אם חושבת על זה, תמיד הייתי לבד.. החיים שלי.. לא היה בהם רגע שמחה אמיתית אחד. קשה לשמור על האופטימיות.. אולי אין לי כבר? הכאב. תמיד הסתרתי אותו. גם מעצמי. אבל עכשיו מבינה יותר טוב..
אבל זה לא מה שהיה באמת. באמת, כן היו לך רגעים טובים, בלי להכיר אותך אני יודעת את זה. אפילו אם קצרים ומעטים, היו כאלה. אבל כשנמצאים עמוק בתוך העצב, לא זוכרים אותם. אני רוצה להאמין שיהיו עוד. מה עבר עליך שכל כך עצוב?
אני יכולה להרגיש את זעקתך הכואבת מתוך הבדידות והאכזבה. היא כמו ניסיון פריצת הבועה המבודדת. האבל הוא מתן מקום לרגשות על ה``אין`` ובחרת לא לא תת לו ביטוי פורמלי אז הכאב לכוד בך בשם אחר. בואי נדבר על ה``אין`` וגם נחפש ביחד את ה``יש``. קשה לכאוב לב. אנני
כבר חשבתי שיש. באמת חשבתי ואף לפעמים הייתי בטוחה. כבר השלמתי עם עצמי. אחרי כל השנים של שנאה עצמית אפילו למדתי לאהוב. הבעיה היחידה היא שלא מצליחה למצוא עוד כמוני, שאוהבים, וגם נמצאים.
שאת מהאנשים הטובים האלו שתמיד נמצאים בלביל אחרים כשהם צריכים ואף אחד לא נמצא שם שאת צריכה? וכמה שאת שם יותר בשבילם כך גדלה הבדידות, הכאב והאכזבה מהם כשהם לא נמצאים בשבילך. הייתי שם ולמדתי שלא למדתי להגיד בקול רם ``אני צריכה`` וכשאמרתי כבר אז זה היה לבן אדם הלא נכון והגעתי למסקנות הלא נכונות. מה קורה איתך, שיר? אנני