אני והדרמטיות שלי
New member
כואבת נבגדת...../images/Emo14.gif
"אני לא משקרת,אמרת לי. אבל כמו ששתינו יודעות,חצי אמת הרבה יותר גרועה משקר. "יש לנו קשר עמוק, הרבה יותר מרוב האנשים", המשפט הזה יצא מפי לא פעם,ולא פעמיים.אבל כנראה שקשר כזה הרבה יותק קל לשבור. אני חושבת על הפעם הראשונה שעליתי על האטובוס בשביל לפגוש אותך. לבשתי גופייה ורודה,כמו שכל כך אוהבת. הזהרתי אותך מראש. צחקת עלי ואמרת שלא תשפטי אותי לרעה. היו הרבה אנשים מסביב.החשמל האמיתי היה בין שתינו. את זוכרת את השיחה הראשונה שלנו? אז, אחרי הפגישה. כשהתקשרת. ואני כל כך התרגשתי... לא הפסקנו לדבר שעות.וזאת היתה הראשונה מיני רבות. אחרי הכל,היו לנו שנתיים. היו לנו שנתיים. כמה כואב לקרוא את המילים האלה. לדעת שזהו. הן היו ולא יחזרו. ואני חולפת במוחי על המשפטים שהיינו משלימות אחת לשנייה עד שכולם מסביב השתגעו. ידעת מה אני רוצה להגיד לפני שבכלל חשבתי על כך. ידעתי למה את צוחקת כשכולם כמעט בכו. פשוט נפשות תאומות. או ככה לפחות חשבתי. והיה את אותו לילה במכונית אז,כשסיפרתי לך מה באמת קרה לפני ארבע שנים. ואותו יום בקניון בו זרקו לי משפט מזעזע,ואת רצית להרוג את אותה בחורה במו ידייך. והריבים שהיו לך עם אחרים,בהם הגנתי עליך אפילו מבלי לחשוב אם את צודקת או לא. פשוט כי זו את. לא תמיד הייתי שם בשבילך. "את לא בארץ יותר" אפילו לא אמרת שלום או טלפון. אני יודעת שלא תמיד הייתי שם בשבילך. לפעמים אני חושבת על אותה תקופה שברחתי,שלא תפקדתי כחברה אמיתית,ואוכלת את הלב. לפעמים אני נזכרת שגם את עשית את אותו הדבר ומשלימה לפעמים נניח נו.. עם העובדה שאנשים עושים טעויות. אבל את... את רצחת וגם ירשת. ואת הלילה שעברתי אני לא יוכלה לשכוח. איך שוכחים את הבגידה הראשונה? המחשבה על הימים האחרונים גורמת לי לגחך. את טוענת שאני נותנת מכות מתחת לחגורה? שטקטיקת הוויכוחים שלי היא לא הוגנת? עד עכשיו התמודדתי עם הצדקנות שלך. עכשיו היא פגעה בי. ואני כועסת. אוי כמה אני כועסת. כועסת כל כך שאני מוכנה להתנתק לחולטין. ממך, ומכל הקשורים אליך. איימת אליי שלא יהיה לי לאיפה לחזור. זוכרת? מוכנה לאבד את כל מה שיצרתי, יצאתי משם הרי רק אם הכלבת זאב שלי. מוכנה לאבד את כל מה שיצרתי בשנתיים האחרונות. את אותם חיים שחיממו אותי והזינו אותי אני מוכנה לעזוב. רק בגלל מה שעשית. המשך....
"אני לא משקרת,אמרת לי. אבל כמו ששתינו יודעות,חצי אמת הרבה יותר גרועה משקר. "יש לנו קשר עמוק, הרבה יותר מרוב האנשים", המשפט הזה יצא מפי לא פעם,ולא פעמיים.אבל כנראה שקשר כזה הרבה יותק קל לשבור. אני חושבת על הפעם הראשונה שעליתי על האטובוס בשביל לפגוש אותך. לבשתי גופייה ורודה,כמו שכל כך אוהבת. הזהרתי אותך מראש. צחקת עלי ואמרת שלא תשפטי אותי לרעה. היו הרבה אנשים מסביב.החשמל האמיתי היה בין שתינו. את זוכרת את השיחה הראשונה שלנו? אז, אחרי הפגישה. כשהתקשרת. ואני כל כך התרגשתי... לא הפסקנו לדבר שעות.וזאת היתה הראשונה מיני רבות. אחרי הכל,היו לנו שנתיים. היו לנו שנתיים. כמה כואב לקרוא את המילים האלה. לדעת שזהו. הן היו ולא יחזרו. ואני חולפת במוחי על המשפטים שהיינו משלימות אחת לשנייה עד שכולם מסביב השתגעו. ידעת מה אני רוצה להגיד לפני שבכלל חשבתי על כך. ידעתי למה את צוחקת כשכולם כמעט בכו. פשוט נפשות תאומות. או ככה לפחות חשבתי. והיה את אותו לילה במכונית אז,כשסיפרתי לך מה באמת קרה לפני ארבע שנים. ואותו יום בקניון בו זרקו לי משפט מזעזע,ואת רצית להרוג את אותה בחורה במו ידייך. והריבים שהיו לך עם אחרים,בהם הגנתי עליך אפילו מבלי לחשוב אם את צודקת או לא. פשוט כי זו את. לא תמיד הייתי שם בשבילך. "את לא בארץ יותר" אפילו לא אמרת שלום או טלפון. אני יודעת שלא תמיד הייתי שם בשבילך. לפעמים אני חושבת על אותה תקופה שברחתי,שלא תפקדתי כחברה אמיתית,ואוכלת את הלב. לפעמים אני נזכרת שגם את עשית את אותו הדבר ומשלימה לפעמים נניח נו.. עם העובדה שאנשים עושים טעויות. אבל את... את רצחת וגם ירשת. ואת הלילה שעברתי אני לא יוכלה לשכוח. איך שוכחים את הבגידה הראשונה? המחשבה על הימים האחרונים גורמת לי לגחך. את טוענת שאני נותנת מכות מתחת לחגורה? שטקטיקת הוויכוחים שלי היא לא הוגנת? עד עכשיו התמודדתי עם הצדקנות שלך. עכשיו היא פגעה בי. ואני כועסת. אוי כמה אני כועסת. כועסת כל כך שאני מוכנה להתנתק לחולטין. ממך, ומכל הקשורים אליך. איימת אליי שלא יהיה לי לאיפה לחזור. זוכרת? מוכנה לאבד את כל מה שיצרתי, יצאתי משם הרי רק אם הכלבת זאב שלי. מוכנה לאבד את כל מה שיצרתי בשנתיים האחרונות. את אותם חיים שחיממו אותי והזינו אותי אני מוכנה לעזוב. רק בגלל מה שעשית. המשך....
