גברת עוגיונת
New member
כואבת
הי
אני מרגישה נורא. עצובהומאוכזבת ברמות שקשה לי להכיל. בעיקר, די בהלם שאני כאן, בפורום הזה.
זה מאוזן עם הרבה קולות בראש של "יכל להיות הרבה יותר גרוע" וברור לי שזה גם נכון. אבל זה לא מאזן את מה שמרגיש כמו אבל קטן (תרתי משמע).
אני רק בשבוע 6+4. הכי עמוק בתוך הסטטיסטיקה הלא מפתיעה. אז למה אני ככ מופתעת?
נוסף להכל, מגדלת בבית ילד בן 8 בריא וחכם שמזמן מסביר לי שאני כבר לא מבינה כלום, התגשמות כל חלומותי הורודים. אז איך אני מעיזה להיות עצובה??
אולי כי זה היה אמור להיות כזה תיקון..
החמוד שהרגע סיפרתי לכם עליו כבר בן 8, אבל נהרה אחרי שנתיים של טיפולי הפריה קשים ומפרכים עם כל הרכבת ההרים הרגשית שמתלווה לזה. וחשבתי ששם הדברים מתחילים להיות על מי מנוחות וניסיתי כבר לפני שנים להרות ילד שני. רק שבערך ביום ההחזרה גיליתי שבעלי הוא לא אחר מאשר נוכל, שקרן ובוגד סדרתי. ועם כל השברון לב, קמתי ויצאתי משם. הייתי לבד, בארץ זרה, עם תינוק (ברילוקיישן אחרי האיש הלא נכון מתברר) ומצאתי את הכוחות לקום ולשקם את חיי.
הרבה מים עברו מאז מתחת לגשר.
אני חד הורית, מגדלת בהרבה גאווה את הבן שלי ובשנים האחרונות גם מצאתי זוגיות בריאה. לא מושלמת (אין כזה דבר)- אבל בריאה וטובה לי ולבני. מספיק בריאה כדי להעיז לרצות שוב את מה שתמיד רציתי- ילד נוסף.
אז אחרי 3 שנים משותפות העזתי לנסות להגשים, ופנינו ל IVF. וקרה הדבר הזה שקורה לאנשים אחרים- נקלטתי מיד, בפעם הראשונה. ואני הרי יודעת כמה זה יכול להמשך ולהיות מורכב.... אז שמחתי! שמחה אמיתית, מכל הלב, שהנה. החיים מתקנים את עצמם. ואם זה לא מספיק, נקלטתי ביום שבו אחותי ילדה- אין קץ לכל האותות משמים שמראים לי שהנה, השלום מגיע.
רק כדי לגשת היום לביקור שחשבתי שיהיה בכלל סיכום הטיפול של ההפריה, והרופא מחשב ואומר לי שאני 6+4 (כאילו שלא ספרתי כל דקה מזה)- ושבואי נראה את הדופק.
ואז אולטראסאונד מומחה, שעה אחרי. וזה ברור. שק ההריון ריק, קטן, ללא קוטב עוברי. שומם כמו הקוטב הצפוני וללא דופק.
הכל בבת אחת נשבר.
אספתי את עצמי, חזרתי הביתה.
ואני בוהה בקיר, וממלמלת לעצמי שהכל לטובה. ויודעת שזה באמת כך. ועדין, משהו מאוד עמוק נשבר בי היום.
הי
אני מרגישה נורא. עצובהומאוכזבת ברמות שקשה לי להכיל. בעיקר, די בהלם שאני כאן, בפורום הזה.
זה מאוזן עם הרבה קולות בראש של "יכל להיות הרבה יותר גרוע" וברור לי שזה גם נכון. אבל זה לא מאזן את מה שמרגיש כמו אבל קטן (תרתי משמע).
אני רק בשבוע 6+4. הכי עמוק בתוך הסטטיסטיקה הלא מפתיעה. אז למה אני ככ מופתעת?
נוסף להכל, מגדלת בבית ילד בן 8 בריא וחכם שמזמן מסביר לי שאני כבר לא מבינה כלום, התגשמות כל חלומותי הורודים. אז איך אני מעיזה להיות עצובה??
אולי כי זה היה אמור להיות כזה תיקון..
החמוד שהרגע סיפרתי לכם עליו כבר בן 8, אבל נהרה אחרי שנתיים של טיפולי הפריה קשים ומפרכים עם כל הרכבת ההרים הרגשית שמתלווה לזה. וחשבתי ששם הדברים מתחילים להיות על מי מנוחות וניסיתי כבר לפני שנים להרות ילד שני. רק שבערך ביום ההחזרה גיליתי שבעלי הוא לא אחר מאשר נוכל, שקרן ובוגד סדרתי. ועם כל השברון לב, קמתי ויצאתי משם. הייתי לבד, בארץ זרה, עם תינוק (ברילוקיישן אחרי האיש הלא נכון מתברר) ומצאתי את הכוחות לקום ולשקם את חיי.
הרבה מים עברו מאז מתחת לגשר.
אני חד הורית, מגדלת בהרבה גאווה את הבן שלי ובשנים האחרונות גם מצאתי זוגיות בריאה. לא מושלמת (אין כזה דבר)- אבל בריאה וטובה לי ולבני. מספיק בריאה כדי להעיז לרצות שוב את מה שתמיד רציתי- ילד נוסף.
אז אחרי 3 שנים משותפות העזתי לנסות להגשים, ופנינו ל IVF. וקרה הדבר הזה שקורה לאנשים אחרים- נקלטתי מיד, בפעם הראשונה. ואני הרי יודעת כמה זה יכול להמשך ולהיות מורכב.... אז שמחתי! שמחה אמיתית, מכל הלב, שהנה. החיים מתקנים את עצמם. ואם זה לא מספיק, נקלטתי ביום שבו אחותי ילדה- אין קץ לכל האותות משמים שמראים לי שהנה, השלום מגיע.
רק כדי לגשת היום לביקור שחשבתי שיהיה בכלל סיכום הטיפול של ההפריה, והרופא מחשב ואומר לי שאני 6+4 (כאילו שלא ספרתי כל דקה מזה)- ושבואי נראה את הדופק.
ואז אולטראסאונד מומחה, שעה אחרי. וזה ברור. שק ההריון ריק, קטן, ללא קוטב עוברי. שומם כמו הקוטב הצפוני וללא דופק.
הכל בבת אחת נשבר.
אספתי את עצמי, חזרתי הביתה.
ואני בוהה בקיר, וממלמלת לעצמי שהכל לטובה. ויודעת שזה באמת כך. ועדין, משהו מאוד עמוק נשבר בי היום.
