כואב
אני כותב בעיקר ביכדי לאקל על הכאב שלי. זה מיכתב בשבילי. קודם כול בשבילי. אני יושב ובוכה עכשו כשאני חושב עליך. אני בוכה כשאני חושב על כולם. על כול האנשים שיקרים לי ולא ראויים לדמעות שלי. ובכל זאת בוכה. אמרת לי פעם שהרגש שלי זו תכונה שאני צריך לאעריך, שלא כולם ניחנו בסף רגש שכזה. שדרך הרגש אני מיתחבר לאינטואיציות..אמרת כול מיני מישפטים לא מובנים שכאשר אני חושב עליהם עכשו אני ספק צוחק ספק בוכה. היתנתקי מימך ביוני השנה. זה היה צריך לאיעשות קודם לכן כשאיתפקחתי אבל היה קשה לישבור את המעגל הזה שקרוי תלות. נתליתי בך כאילו היית אבא שלי ואח שלי והחבר הכי טוב שלי והמושיע שלי והמלאך שלי והאלוהים שאף פעם לא היה לי. במשך כול החודשים האלה הייתי בתוח שלמדתי לישנוא אותך. שלמדתי להבין בבהירות את מה שלא רציתי לאבין כשהייתי בקשר איתך. אמרת לי שלגיל אין משמעות. אתה אומנם גדול מימני בקצת יותר מעשר שנים אבל אני בוגר מספיק בשביל לקבל החלתות לבד. אבל גזלת מימני את היכולת להחלית. החלתת בשבילי בכול דבר. דרשת ואיימת על הקשר וגרמת לי לירדוף אחריך. איבדתי את עצמי. כבר לא הייתי אני. הפכתי מישהו שלא מוקר לי ודי זר ומאיים. רמסת אותי ורמסתי את עצמי. עכשו אני פה. אני והשמש ששקעה בי. השמש שפעם זרחה ועכשו כבר נעלמה. אני לא מצליח ליכתוב שליש מימה שהייתי רוצה. הכול חסום. זה הכאב שבוכה ויוצא מימני כאילו זו פעם אחרונה שאני כותב. כאילו שזה הסוף. אני לא יודע לאגדיר מה יהיה. רציתי לאגיד לך את מה שאני לא מסוגל לאגיד כיום. כתבת לי מייל בערב יום כיפור. היתנצלת על הסוף. על הדרך שפגעת בי ושפגעו בי כול החברים שלך. אמרת שיצאת משליטה. שזה נבע מקינאה. שלא איתכוונת ליפגוע. וקראתי את המילים שלך שניגנו לי על מיתרי הלב. קראתי וקראתי וקראתי את השורה הזו שאומרת: תיתקשר...ואיתחלתי נילחם בעצמי. איך אני יתקשר? למה שאתקשר? הרי פגעת בי...פצעת אותי ואי אפשר לקום כבר אחרי הפציעה הזו. אמשכת את מה שאבא שלי אתחיל. עכשו אני מדמם ובוכה. זה הסוף. זה סוף של חיים למרות שאני חי. מת מהלך. וסיגלתי לי דפוסים כמו שאני זוכר מימך. ארבה פעמים ניבאל ובורח. לא רוצה ליהיות מי שהייתי אבל לא יכול אחרת. הרחוב הוא החבר שלי. החבר הכי טוב שלי. הרחוב קרא לי ארבה פעמים ונישאבתי לתוכו. עכשו אני שוב בחוץ ועוד מעט שוב ילך. מערבולת סוחפת של כאב שלא תיגמר עד שאני אסיים אותה. איתקשרתי אליך. אל תישאל למה. אל תישאל איך. זה הייתי אני, הילד ההוא, הטיפש שצמא למה שאין. שהגעגועים דוחפים אותו והוא מונע על ידי דחפים. ניגמר. ניגמרתי. חיסלת אותי במילים שלך.אני מת עכשו. אתה מבין? אני מת...אני בוכה יום ולילה ואני צועק לעצמי ואני בורח לרחוב כי שם הכאב הוא פחות ניסבל. שם פוגעים בי אחרים ולא אתה. שם הכאב הוא הכרח. רק לא ליראות אותך. לא לישמוע. ואני בוכה עים עצמי. לא מסוגל לספר דברים כאלה לאמא שלי אז גם לא מבקר אותה. אחזרת אותי לליפני שנה..דיברת על היומולדת הקרב שלי כאילו זה משהו שאני צריך לישמוח בו. אני לא מיתכוון לחגוג ובתח לא ליזכור מה קרה באותו יום. אני כותב את המיכתב בשבילי. אתה לעולם לא תיקרא אותו. זה רק אני והכאב שלי עכשו. אני מפורק ושבור. אני לא מוצא לאן לנתב את כול הכאב הזה ואיך ליפתוח את החסימה הזו. אני מת. אני בוכה ובוכה ויודע שדי. תכף אוטם את עצמי ולא כותב יותר. לא יכול אחרת. הכאב צורח בי. הכאב חותך אותי. וזהו. אני מקווה שאתה מחייך. אתה אוהב לחייך. אני רואה אותך כול הזמן מחייך. ואני כבר לא מחייך. הלילה הזה זה אני והירח המלא הזה שמישום מה עטה על עצמו ארשת פנים שלילית וכואבת. בידיוק כמוני. אני מרוסק. תיזקוף את זה לטובתך.
אני כותב בעיקר ביכדי לאקל על הכאב שלי. זה מיכתב בשבילי. קודם כול בשבילי. אני יושב ובוכה עכשו כשאני חושב עליך. אני בוכה כשאני חושב על כולם. על כול האנשים שיקרים לי ולא ראויים לדמעות שלי. ובכל זאת בוכה. אמרת לי פעם שהרגש שלי זו תכונה שאני צריך לאעריך, שלא כולם ניחנו בסף רגש שכזה. שדרך הרגש אני מיתחבר לאינטואיציות..אמרת כול מיני מישפטים לא מובנים שכאשר אני חושב עליהם עכשו אני ספק צוחק ספק בוכה. היתנתקי מימך ביוני השנה. זה היה צריך לאיעשות קודם לכן כשאיתפקחתי אבל היה קשה לישבור את המעגל הזה שקרוי תלות. נתליתי בך כאילו היית אבא שלי ואח שלי והחבר הכי טוב שלי והמושיע שלי והמלאך שלי והאלוהים שאף פעם לא היה לי. במשך כול החודשים האלה הייתי בתוח שלמדתי לישנוא אותך. שלמדתי להבין בבהירות את מה שלא רציתי לאבין כשהייתי בקשר איתך. אמרת לי שלגיל אין משמעות. אתה אומנם גדול מימני בקצת יותר מעשר שנים אבל אני בוגר מספיק בשביל לקבל החלתות לבד. אבל גזלת מימני את היכולת להחלית. החלתת בשבילי בכול דבר. דרשת ואיימת על הקשר וגרמת לי לירדוף אחריך. איבדתי את עצמי. כבר לא הייתי אני. הפכתי מישהו שלא מוקר לי ודי זר ומאיים. רמסת אותי ורמסתי את עצמי. עכשו אני פה. אני והשמש ששקעה בי. השמש שפעם זרחה ועכשו כבר נעלמה. אני לא מצליח ליכתוב שליש מימה שהייתי רוצה. הכול חסום. זה הכאב שבוכה ויוצא מימני כאילו זו פעם אחרונה שאני כותב. כאילו שזה הסוף. אני לא יודע לאגדיר מה יהיה. רציתי לאגיד לך את מה שאני לא מסוגל לאגיד כיום. כתבת לי מייל בערב יום כיפור. היתנצלת על הסוף. על הדרך שפגעת בי ושפגעו בי כול החברים שלך. אמרת שיצאת משליטה. שזה נבע מקינאה. שלא איתכוונת ליפגוע. וקראתי את המילים שלך שניגנו לי על מיתרי הלב. קראתי וקראתי וקראתי את השורה הזו שאומרת: תיתקשר...ואיתחלתי נילחם בעצמי. איך אני יתקשר? למה שאתקשר? הרי פגעת בי...פצעת אותי ואי אפשר לקום כבר אחרי הפציעה הזו. אמשכת את מה שאבא שלי אתחיל. עכשו אני מדמם ובוכה. זה הסוף. זה סוף של חיים למרות שאני חי. מת מהלך. וסיגלתי לי דפוסים כמו שאני זוכר מימך. ארבה פעמים ניבאל ובורח. לא רוצה ליהיות מי שהייתי אבל לא יכול אחרת. הרחוב הוא החבר שלי. החבר הכי טוב שלי. הרחוב קרא לי ארבה פעמים ונישאבתי לתוכו. עכשו אני שוב בחוץ ועוד מעט שוב ילך. מערבולת סוחפת של כאב שלא תיגמר עד שאני אסיים אותה. איתקשרתי אליך. אל תישאל למה. אל תישאל איך. זה הייתי אני, הילד ההוא, הטיפש שצמא למה שאין. שהגעגועים דוחפים אותו והוא מונע על ידי דחפים. ניגמר. ניגמרתי. חיסלת אותי במילים שלך.אני מת עכשו. אתה מבין? אני מת...אני בוכה יום ולילה ואני צועק לעצמי ואני בורח לרחוב כי שם הכאב הוא פחות ניסבל. שם פוגעים בי אחרים ולא אתה. שם הכאב הוא הכרח. רק לא ליראות אותך. לא לישמוע. ואני בוכה עים עצמי. לא מסוגל לספר דברים כאלה לאמא שלי אז גם לא מבקר אותה. אחזרת אותי לליפני שנה..דיברת על היומולדת הקרב שלי כאילו זה משהו שאני צריך לישמוח בו. אני לא מיתכוון לחגוג ובתח לא ליזכור מה קרה באותו יום. אני כותב את המיכתב בשבילי. אתה לעולם לא תיקרא אותו. זה רק אני והכאב שלי עכשו. אני מפורק ושבור. אני לא מוצא לאן לנתב את כול הכאב הזה ואיך ליפתוח את החסימה הזו. אני מת. אני בוכה ובוכה ויודע שדי. תכף אוטם את עצמי ולא כותב יותר. לא יכול אחרת. הכאב צורח בי. הכאב חותך אותי. וזהו. אני מקווה שאתה מחייך. אתה אוהב לחייך. אני רואה אותך כול הזמן מחייך. ואני כבר לא מחייך. הלילה הזה זה אני והירח המלא הזה שמישום מה עטה על עצמו ארשת פנים שלילית וכואבת. בידיוק כמוני. אני מרוסק. תיזקוף את זה לטובתך.
