כוחה של אמפתיה למניעת תחושת אשמה
אתמול (או שלשום... מי זוכר?) הייתי אצל ההורים שלי. אבא שלי יושב שבעה ויש הרבה תנועה בבית שלהם כרגע. הגעתי עייפה מיום עמוס והנחתי את התיק שלי על הריצפה בסמוך לדלת. האחיינים שלי גילו בו סקרנות, פתחו אותו והוציאו ממנו חפצים. אחד החפצים היה אודם ורדרד מנצנץ שהאחיינית בת השלוש שלי הוקסמה ממנו. היא הביאה אותו אליי וביקשה שאשים לה. האמת, היה לי דווקא נחמד שהם גילו התעניינות בתיק שלי, אבל לאמא שלהם - אחותי לא היה כל-כך נעים עם זה. במיוחד לא היה לה נעים שהבת שלה פתחה את האודם שלי, למרות שביקשתי ממנה לחכות רגע שאני אשים לה, ומרחה אותו על עצמה. היא כעסה עליה ואמרה לה שזה לא בסדר שהיא לא חיכתה לי. ואני, אוהבת מאוד את אחותי ואת האחיינית שלי, פתאום ראיתי איך בתוך שנייה ממש נוצרת תחושה של אשמה באוויר. שהילדה בת השלוש מרגישה אותה, ומתביישת במה שעשתה. ולי היה קשה עם ההרגשה הזאת. לדעתי, שום דבר שבעולם לא שווה את התחושה הרעה של האשמה העצמית. אז בחרתי באמפתיה ושאלתי אותה: "את היית נורא סקרנית לראות איך האודם נראה עלייך?" "היה לך כיף לשים על עצמך לבד?" ואיכשהו זה קצת עזר. וגם עזר לי באופן אישי כדי להפיג את ההרגשה של האשמה שיכולתי להרגיש בקלות על כך שהאחיינית שלי מרגישה ככה. ושוב הרהרתי לעצמי על כוחה המופלא של האמפתיה. ועל כמה קל ללכת להאשמות על שטויות וכמה הרבה יותר כיף להשתמש באמפתיה כדי למנוע את התחושות הללו. מה דעתכם?
אתמול (או שלשום... מי זוכר?) הייתי אצל ההורים שלי. אבא שלי יושב שבעה ויש הרבה תנועה בבית שלהם כרגע. הגעתי עייפה מיום עמוס והנחתי את התיק שלי על הריצפה בסמוך לדלת. האחיינים שלי גילו בו סקרנות, פתחו אותו והוציאו ממנו חפצים. אחד החפצים היה אודם ורדרד מנצנץ שהאחיינית בת השלוש שלי הוקסמה ממנו. היא הביאה אותו אליי וביקשה שאשים לה. האמת, היה לי דווקא נחמד שהם גילו התעניינות בתיק שלי, אבל לאמא שלהם - אחותי לא היה כל-כך נעים עם זה. במיוחד לא היה לה נעים שהבת שלה פתחה את האודם שלי, למרות שביקשתי ממנה לחכות רגע שאני אשים לה, ומרחה אותו על עצמה. היא כעסה עליה ואמרה לה שזה לא בסדר שהיא לא חיכתה לי. ואני, אוהבת מאוד את אחותי ואת האחיינית שלי, פתאום ראיתי איך בתוך שנייה ממש נוצרת תחושה של אשמה באוויר. שהילדה בת השלוש מרגישה אותה, ומתביישת במה שעשתה. ולי היה קשה עם ההרגשה הזאת. לדעתי, שום דבר שבעולם לא שווה את התחושה הרעה של האשמה העצמית. אז בחרתי באמפתיה ושאלתי אותה: "את היית נורא סקרנית לראות איך האודם נראה עלייך?" "היה לך כיף לשים על עצמך לבד?" ואיכשהו זה קצת עזר. וגם עזר לי באופן אישי כדי להפיג את ההרגשה של האשמה שיכולתי להרגיש בקלות על כך שהאחיינית שלי מרגישה ככה. ושוב הרהרתי לעצמי על כוחה המופלא של האמפתיה. ועל כמה קל ללכת להאשמות על שטויות וכמה הרבה יותר כיף להשתמש באמפתיה כדי למנוע את התחושות הללו. מה דעתכם?
