בתגובה...
אישית, מלים הן אהבה גדולה שלי. אוהבת לשחק בהן, לצרוף מהן צרופים, אני מאוהבת בן. לשה אותן, בוחשת בהן. יוצקת אותן למשפטים. אוהבת להפוך בהן. לחקור בהן, אפילו להתווכח , (עדיף ויכוח לוגי פילוסופי) אבל גם אחר... לגעת בהן באחרים, ובי ברגשות, לתמןך, לאהוד... ובמיוחד לאהוב עוד ועוד... ונכון שכוחן רב. מאד. וביחסים בינאישיים במיוחד. וביחסים זוגיים על אחת כמה וכמה וגם ביחסים בתוך המשפחה. אלא שכוחן הרב של המלים נובע משני מקורות ולא מאחד בלבד. האחד - הוא הלשון הדובבת והשני- האוזן השומעת- [תחילת הדגשה] והמפרשת. [סיום הדגשה] אחת הדרכים להבחין בכך, הינה משחק שמשמש לא פעם בקבוצות דינאמיקה: שניים מתבקשים לקיים דיון - על כל נושא שהוא... התנאי היחיד שעליהם לקיים הינו, שבטרם תגובה על דברי האחר, עליהם לחזור על דבריו, (לאו דווקא באותן מלים ממש) עד שיאשר שזה אכן מה שאמר והתכוון. מדהים כמה פעמים על המשתתפים לחזור על הפרשנות עד שנחה דעתו של הדובר הראשון, ואז יכול השני להגיב - וחוזר חלילה. (נסו זאת... ותיווכחו) כלי זה משמש לעתים רבות גם בייעוץ זוגי. ומסייע לא מעט לבני זוג להבין למה התכוונו בני זוגם - לפני שהם מזדעקים. אפשר להמשיל מלים לכלי תחבורה... ולא סתם רכב - אלא מכוניות משא. כל מילה מלווה בפרשנויות המאזין: עמוסה מטענים רגשיים מגוונים הנובעים מהקשרים/קונוטציות/ואסוציאציות, אישיים ולא פעם סוביקטיבים. ככל שמהירות ה"נסיעה" (כעס, עלבון /פגיעה וכו´) גדולה יותר, כך האימפקט גדל. וכשמצטרפים מהירות ומטען "חורג"...- ה"תאונות" הרסניות במיוחד. ... רוצה לומר שלפעמים מילה "תמימה" של דובר, עלולה להיות פוגעת לא בשלה עצמה, אלא בשל הפרשנויות שהיא "אוספת" כשהיא נקלטת בדעתו של השומע. זה מקורם של חיכוכים רבים... במיוחד כאשר אנו מניחים שפרשנותינו היא הפרשנות היחידה... ובכלל איננו רואים בה פרשנות, אלא אין לנו ספק שמה שאנחנו הבנו, הוא הוא בדיוק שאמר הדובר, ולא כך הוא. אז לפעמים כדאי לעצור לרגע, ולהשקיע מחשבה, ולבדוק, האם מה שאנו הבנו הוא שנאמר לנו? ואם לא בטוח - ממש שווה לשאול. ו... מספיק לנאום... הכברתי מלים יותר מדי... תודותי למי שהגיע עד כאן...