כוחות המשפחה

[דנה אז]

כוחות המשפחה

אתמול היתה האזכרה, ואני כבר מספר ימים מרגישה חסרת כוחות, והדמעות בזווית העיין רק מחכות לפרוץ.
ועם כל הכאב והגעגוע האחיינים שלי המדהימים ובתי הקטנה הצליחו לרגש אותי ולתת לי כוחות.

- גיסתי התלבטה עם להביא אותם איתה הם שבקושי זוכרים (בת 9, 6.5) אותו הסבירו שהוא האחיין שלהם וחשוב להם להיות יותר מלהדליק נרות עם חברים.
והאחיין שלי מצד בעלי (בן ה- 13) כשחנוכה התקרב עוד לפני שדיברנו על האזכרה כבר הודיע להוריו שהפעם הוא מתעקש לבוא.
ואנחנו חשבנו שאולי הזמן להפוך את זה רק לכאב שלנו. מסתבר שגם להם הוא חסר.

ובתי, בתי שמאורעות החיים ביגרו אותה בעל כורחה, והשאירו לה חור בלב. כתבה לו מילים מרגשות, כשהקראתי איתה מה שכתבה לא נשארה עיין יבשה באזכרה.

אז נכון שקשה וכואב. אבל יש משהו מחמם ומחזק בילדים הקטנים האלה שהוא עדיין בליבם.

 

[mylost1]

מרגש לשמוע כמה שהוא חשוב להם

הלוואי והוא יודע עד כמה..

 

[דנה אז]

תגובתך הזכירה לי מאירועי השבעה

לתינוק הקטן והקסום הזה היו חברים שלא הכרנו.
בני היה אצל מטפל בבית כחצי שנה, לפני שנכנס למעון. במהלך השבעה הגיע אותו מטפל עם חברים שונים מהישוב. באחד הימים בהם הייתי ברת שיחה, סיפר לי שאלה אנשים שהכירו אותו במהלך הטיולים היומיים שלהם והיה חשוב להם להגיע. ועוד סיפר לי כמה ילדי השכנים אהבו אותו ואיך היו מגיעים אליהם הביתה כשרק היה מגיע (לפעמים עוד לפני שהיו הולכים ללימודים), וגם אחרי כדי לשחק איתו. ואני לא ידעתי בכמה חיים נגע ילדי הקט בחייו הקצרים.