כוכב נופל.
- פותח הנושא דוVשה
- פורסם בתאריך
כוכב נופל.
בדברים שלא אמרו לך. * ותכף אמא תגיע. תכף היא תבוא. עם הדמעת שלה. נכון, לא דמעות. דמעת. זו מחלה חדשה שתקפה אותה ואיננה מרפה. תכף היא תגיע והדמעת שלה תירה את הגרורות לאוויר שיספרו עד כמה הוא היה מדהים ויפה ומקסים והילד הכי טוב בעולם כולו ואיזה עולם כבר נשאר בלעדיו. ותכף אמא תבוא. היא והכפיפות שלה, והשחור בעיניים כי מאז שהוא הלך הכחול כבר לא משקף את השמיים ואלוהים החליט לקחת את האוויר אז מה שמשתקף מהבפנים זה רק שחור. כבר, תכף היא תבוא היא והמילים שלה שאבא כבר לא מתפקד והוא שוב נסגר בחדר והשיניים שלו כבר מתפוררות כי הוא כל הזמן חורק. חורק וחורק וחורק ולא ישן. ומה יהיה ואיך אפשר לתפקד ככה?. והוא באמת היה יפה. עיניים טורקיז. כמו באגדות, רק שכאן היה מדובר בחיים האמיתיים. שיער שחור, מעובה, חזק. וגם היו לו שרירים, אבל לא מנופח. זרועות משורגות, כתפיים רחבות. היה על מי להשען. והוא גם תמיד היה שם. מדבר, מייעץ, מחבק וגורם לאוויר להיות קליל יותר. תכף סבתא תבוא, בוכה על כך שהנכד שלה הלך לפניה ואיזה מן עולם זה, איזו מן ארץ שלוקחת את הילדים שלה וגורמת להם לחיות באדמה. כבר היא כאן, מספרת איך התולעים אוכלות את הגוף שלו ואיך הנשמה שלו כבר מזמן התעופפה למעלה בשביל לשמור עלינו ועל כולם, כי רק אלוהים יודע כמה כוח יש בנכד הזה שלה, כמה אהבה יש בלב שלו ורצה אותו איתו. וכבר אחותי הגדולה אומרת לסבתא שתפסיק לדבר בזמן הווה, אין עבר ואין עתיד יותר. האהבה הייתה לו וגם הכוח, עכשיו? כבר אין. ברגע שנגמרים החיים נגמר הכל סבתא, ולנו נשאר רק לאסוף את הרסיסים. והוא באמת היה חזק. היה לו כוח. אני בטוחה שאם הוא היה פה הרסיסים היו מתעופפים בספירלה מפוחדת באוויר ומדביקים את עצמם לשלם שוב, ואז הוא היה מחזיק את מה שהתהווה בחיוך מנצח. כי ככה הוא היה. מנצח. והחיוך שלו תמיד בהק. גם כשהוא היה פחות שמח. תמיד היה לו כוח לעודד אחרים. ותכף אבא יפתח את הדלת, בשקט, באיטיות. ויגיד שהגיע הזמן והוא רוצה לספר איזה בן היה לו. שעזר לו, והקשיב. שתמיד תמך והיה הכי יפה בעולם. שדאג שאבא יקח את התרופות בזמן ותמיד יאכל משהו לפני כי לא לוקחים על קיבה ריקה. ואמא תתקרב אליו - מייד זה מגיע - ותחבק ביד שפופה את הכתפיים שלו ותספר איך הוא צחק מטיפות המים שניתזו מהצינור כשהיה בן שלוש כי הוא חשב שזה גשם של יהלומים, ואיזה דימיון היה לו תמיד, ועד כמה הוא היה יכול להצליח. ואחותי האמצעית תספר שקשה לה לנשום כי חלק מהנשמה שלה הלך, נכחד, לא קיים יותר. ואם חלק מהמהות חסר איך אפשר להמשיך להתקיים? והוא באמת תמיד נשם, הנשים. עזר ותמך והיה שם. הוא היה אחי הגדול. ואני הכי קטנה. ותכף ישתתקו כולם ויחכו שאני, שהייתי הכי קשורה אליו, יספר וידבר וישתף ויפתח צוהר לעולם שהיה לו ולי ביחד. ואני אצא מהבית ואשאיר את כולם מאחור שוב. ואלך עוד ועוד ועוד, עד שאגיע לקבר שלו. והלחישות של אמא ילוו אותי, והבכי של סבתא גם, והשקט של אבא יצרוב אותי ועדיין, אני לא אדבר ולא אשתף עד אשר אגיע לקבר שלו. שהוא קצת גם שלי. ואיזה מן דבר מצחיק זה הא? ששם, בקבר הזה, אני יכולה הכי לחיות. כי רק שם אני יכולה לספר לו איך הם שוב רצו שאני אגיד כמה מדהים הוא וכמה קשורים היינו וכמה קרוב הוא היה אליי ותמיד עזר ותמך והקשיב. ורק כאן אני יכולה לספר ממה היה בנוי הקשר הזה, ולמה תמיד התמגנטתי לרצפה ונעצרתי כשהוא היה מגיע. ורק כאן אני יכולה לצרוח חופשי ולצחוק חופשי ולרקוד חופשי, ככה, מסביב לקבר שלו, כי כאן קברתי גם אותי. אותי המפוחדת, אותי הבוכה, אותי הצורחת, אותי השותקת. אותי שכובה תחתיו כאשר הידיים המשורגות האלו ממסמרות אותי למיטה. אותי מבקשת שיפסיק כאשר החיוך המסנוור שלו משתיק אותי. אותי מתרגלת מסכים שחורים מול העיניים כי הטורקיז שלו שרף כל נים בנשמתי. אותי מנסה לברוח ברגע שאני שומעת שהוא מגיע לרגילה. אותי מוטחת שוב למיטה, שוב בלי בגדים, שוב בשתיקה. רק כאן אני יכולה לספר לו שהצרחות שהוא דחף לי בכוח לתוך הגוף הוציאו צלקות, עכשיו, אחרי שהוא הלך. ואז, אחרי שהכל מפורק, בחוץ ולא נכנס שוב, אני קמה, מנערת את החול מהבגדים וחוזרת. * ואיזה מן דבר מצחיק זה הא? ששם, בקבר הזה, אני יכולה הכי לחיות.
בדברים שלא אמרו לך. * ותכף אמא תגיע. תכף היא תבוא. עם הדמעת שלה. נכון, לא דמעות. דמעת. זו מחלה חדשה שתקפה אותה ואיננה מרפה. תכף היא תגיע והדמעת שלה תירה את הגרורות לאוויר שיספרו עד כמה הוא היה מדהים ויפה ומקסים והילד הכי טוב בעולם כולו ואיזה עולם כבר נשאר בלעדיו. ותכף אמא תבוא. היא והכפיפות שלה, והשחור בעיניים כי מאז שהוא הלך הכחול כבר לא משקף את השמיים ואלוהים החליט לקחת את האוויר אז מה שמשתקף מהבפנים זה רק שחור. כבר, תכף היא תבוא היא והמילים שלה שאבא כבר לא מתפקד והוא שוב נסגר בחדר והשיניים שלו כבר מתפוררות כי הוא כל הזמן חורק. חורק וחורק וחורק ולא ישן. ומה יהיה ואיך אפשר לתפקד ככה?. והוא באמת היה יפה. עיניים טורקיז. כמו באגדות, רק שכאן היה מדובר בחיים האמיתיים. שיער שחור, מעובה, חזק. וגם היו לו שרירים, אבל לא מנופח. זרועות משורגות, כתפיים רחבות. היה על מי להשען. והוא גם תמיד היה שם. מדבר, מייעץ, מחבק וגורם לאוויר להיות קליל יותר. תכף סבתא תבוא, בוכה על כך שהנכד שלה הלך לפניה ואיזה מן עולם זה, איזו מן ארץ שלוקחת את הילדים שלה וגורמת להם לחיות באדמה. כבר היא כאן, מספרת איך התולעים אוכלות את הגוף שלו ואיך הנשמה שלו כבר מזמן התעופפה למעלה בשביל לשמור עלינו ועל כולם, כי רק אלוהים יודע כמה כוח יש בנכד הזה שלה, כמה אהבה יש בלב שלו ורצה אותו איתו. וכבר אחותי הגדולה אומרת לסבתא שתפסיק לדבר בזמן הווה, אין עבר ואין עתיד יותר. האהבה הייתה לו וגם הכוח, עכשיו? כבר אין. ברגע שנגמרים החיים נגמר הכל סבתא, ולנו נשאר רק לאסוף את הרסיסים. והוא באמת היה חזק. היה לו כוח. אני בטוחה שאם הוא היה פה הרסיסים היו מתעופפים בספירלה מפוחדת באוויר ומדביקים את עצמם לשלם שוב, ואז הוא היה מחזיק את מה שהתהווה בחיוך מנצח. כי ככה הוא היה. מנצח. והחיוך שלו תמיד בהק. גם כשהוא היה פחות שמח. תמיד היה לו כוח לעודד אחרים. ותכף אבא יפתח את הדלת, בשקט, באיטיות. ויגיד שהגיע הזמן והוא רוצה לספר איזה בן היה לו. שעזר לו, והקשיב. שתמיד תמך והיה הכי יפה בעולם. שדאג שאבא יקח את התרופות בזמן ותמיד יאכל משהו לפני כי לא לוקחים על קיבה ריקה. ואמא תתקרב אליו - מייד זה מגיע - ותחבק ביד שפופה את הכתפיים שלו ותספר איך הוא צחק מטיפות המים שניתזו מהצינור כשהיה בן שלוש כי הוא חשב שזה גשם של יהלומים, ואיזה דימיון היה לו תמיד, ועד כמה הוא היה יכול להצליח. ואחותי האמצעית תספר שקשה לה לנשום כי חלק מהנשמה שלה הלך, נכחד, לא קיים יותר. ואם חלק מהמהות חסר איך אפשר להמשיך להתקיים? והוא באמת תמיד נשם, הנשים. עזר ותמך והיה שם. הוא היה אחי הגדול. ואני הכי קטנה. ותכף ישתתקו כולם ויחכו שאני, שהייתי הכי קשורה אליו, יספר וידבר וישתף ויפתח צוהר לעולם שהיה לו ולי ביחד. ואני אצא מהבית ואשאיר את כולם מאחור שוב. ואלך עוד ועוד ועוד, עד שאגיע לקבר שלו. והלחישות של אמא ילוו אותי, והבכי של סבתא גם, והשקט של אבא יצרוב אותי ועדיין, אני לא אדבר ולא אשתף עד אשר אגיע לקבר שלו. שהוא קצת גם שלי. ואיזה מן דבר מצחיק זה הא? ששם, בקבר הזה, אני יכולה הכי לחיות. כי רק שם אני יכולה לספר לו איך הם שוב רצו שאני אגיד כמה מדהים הוא וכמה קשורים היינו וכמה קרוב הוא היה אליי ותמיד עזר ותמך והקשיב. ורק כאן אני יכולה לספר ממה היה בנוי הקשר הזה, ולמה תמיד התמגנטתי לרצפה ונעצרתי כשהוא היה מגיע. ורק כאן אני יכולה לצרוח חופשי ולצחוק חופשי ולרקוד חופשי, ככה, מסביב לקבר שלו, כי כאן קברתי גם אותי. אותי המפוחדת, אותי הבוכה, אותי הצורחת, אותי השותקת. אותי שכובה תחתיו כאשר הידיים המשורגות האלו ממסמרות אותי למיטה. אותי מבקשת שיפסיק כאשר החיוך המסנוור שלו משתיק אותי. אותי מתרגלת מסכים שחורים מול העיניים כי הטורקיז שלו שרף כל נים בנשמתי. אותי מנסה לברוח ברגע שאני שומעת שהוא מגיע לרגילה. אותי מוטחת שוב למיטה, שוב בלי בגדים, שוב בשתיקה. רק כאן אני יכולה לספר לו שהצרחות שהוא דחף לי בכוח לתוך הגוף הוציאו צלקות, עכשיו, אחרי שהוא הלך. ואז, אחרי שהכל מפורק, בחוץ ולא נכנס שוב, אני קמה, מנערת את החול מהבגדים וחוזרת. * ואיזה מן דבר מצחיק זה הא? ששם, בקבר הזה, אני יכולה הכי לחיות.
sleeping is givin in
New member
../images/Emo10.gif../images/Emo12.gif../images/Emo2.gif
האמת שזה גרם לי לחשוב,
שהמחשבה הזאת כבר עלתה לי בראש כמה פעמים בעצם, ניסיתי לדמיין איך זה, אם קורה לאח שלך משהו והוא מת, נגיד (סתם דוגמא, לא אוטוביוגרפי
), ואת אמורה לבכות ולהתגעגע וכל השיט הזה ,אבל את לא ממש יכולה להרגיש ככה כי הוא נורא פגע בך והיה רע אלייך (לאו דווקא אונס, זה סתם הראש הפסיכי שלך!!) ואיך אמורים להתמודד עם זה ועם כל הקצוות הלא סגורים וכו'. לא יודעת, נראה לי הרבה יותר קל כשיש רק זכרונות טובים ואפשר פשוט לבכות ולהתגעגע וכל השיט הזה.
שהמחשבה הזאת כבר עלתה לי בראש כמה פעמים בעצם, ניסיתי לדמיין איך זה, אם קורה לאח שלך משהו והוא מת, נגיד (סתם דוגמא, לא אוטוביוגרפי
sleeping is givin in
New member
חח אני יודעת
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.