כולכם עניתם פה אחד...
שלום לכולכם! איזו קבלת פנים מפוארת, ממש משמח! כולכם התייחסתם לשאלה שלי ברצינות ותיארתם את ההתייחסות שלכם כאילו עין מקום לספק, בצורה מנומקת היטב. על עצמי: אני בת 21, גרה עם חבר, ה bmi שלי הוא 33.1 ויש לי להוריד 35 ק"ג בערך. 15 ק"ג עליתי בשנה האחרונה, בה עזבתי את הבית, והיעפתי את הגבולות הנוקשים לגבי מוצרי המזון ומינונם שהיו בבית הורי (הנהדרים והתומכים). אני מאוד יפה, ותמיד הייתי מושכת וסקסית גם עם עודפי השומן, מעולם לא הייתי לי בעייה עם בנים, תמיד היה לי חבר. אני לוקחת במשך שנה וחצי תרופות פסיכיאטריות שונות נגד חרדה חברתית ודכאון, בהן סרוקסט, פבוקסיל, ועכשיו רסיטל - שזה רק נגד דכאון, אבל עם החרדה אני מתמודדת בעזרת פסיכולוג קוגניטיבי התנהגותי. אני לא לומדת ולא עובדת, ומומנת על ידי הורי (אין שכר דירה, הדירה שייכת לחבר). השנה האחרונה בה אני לוקחת את התרופות, יצאתי מהבית ואכלתי הכל בלי הגבלה, הייתה השנה היחידה היפה בחיי, אני יושבת כבר שנים בבית, עד היום זה היה סיוט לצאת בגלל החרדה החברתית, וטוב לי ואני מאושרת בבית. אני מתפקדת בבית, יש לי אחריות על הרבה דברים בבית, וממש ממש טוב לי. בילדותי הייתי מתעמלת בוינגייט, לא הייתי שמנה, והתחלתי להשמין כשקיבלתי מחזור, אבל גם אז, תמיד הייתי בסדר, 8-12 ק"ג יותר ממה שצריך. עשיתי מליון דיאטות, לא מליון סוגים, אבל התחלתי והפסקתי כל החיים, ולכן החלטתי לא לגעת בזה למשך שנה, מפחת מתופעת היויו. וזה מה שקרה. 15 ק"ג. היום אני מרגישה מעולה לגבי עצמי. אני לא חושבת שזה אסתטי, עודף המשקל הזה, אבל יש דבר אחד שאני נהנית ממנו בחיים וזה לאכול, ובמילא אני אמות, ואני מאושרת, ולחבר שלי לא אכפת, אז למה לעזאזל? למה? בגלל שאני כבר לא יכולה לתפקד, מתקשה בפעילות יומיומית מינימלית. אפילו שאני וחבר שלי עוצרים ליד כספומט, בשביל שאני אוציא כסף, אני אומרת לו: "אולי תצא אתה להביא לי, אתה יודע שאני שמנה וקשה לי". ואני רק בת 21! זה עובר כל גבול, הגוף שלי נהרס, נראה כאילו אני בת 60 עם כל הסימנים האדומים שיש לי רק מהחצי שנה האחרונה, מסביב לבטן, בחזה, ביריכיים, ואפילו אם אני מרימה את היד, על היד, בהמשך לבית השחי יש כאלה גם. זה מזעזע. ההורים שלי מסתכלים עלי בעצב, וזה הגיע לזה שאבא שלי התקשר ואמר שאני נראית פתטי, ושהם מוכנים לעזור לי בכל צורה שלא תהיה, הם מממנים הכל (הם לא עשירים, הם בסדר), אני כמעט יכולתי לשמוע אותו בוכה, הוא נורא דואג לי, וגם אמא שלי, אומרת לי בעדינות שזה כבר עובר כל גבול וחייבים לטפל בזה ושזה מחוץ לשליטה. בעבר, כזהמצב היה גרוע פחות, הם לא נידנדו ככה. אני שונאת לבשל, אני לא רוצה 3 ארוחות שאז אני אצטרך להסתובב כל היום סביב האוכל והכנתו - אני שונאת את זה, לפתוח ולסגור מטבח ושולחן 20 פעם ביום, ללכלך ולנקות, לאכול ולחרבן. אני בכלל לא רוצה להתקל במצב הזה, שאני רואה איך לא יכול להיות אוכל טעים ולא משמין, אלא רק עם הרבה הרבה השקעה בכל מני סלטים מיוחדים וזה... ושעות של עמידה במטבח החם שלנו... בכל אופן, החלטתי לקחת את הדיאטה יותר ברצינות, וממש לעשות דיאטה, ולא לאכול רק מאוזן. לפחות יש לי מטרה - חתונה בסוף 2006 (שלי).
ועכשיו, התייחסויות למה שאמרתם: אלוניס: אני כבר לוקחת תרופות, וחוץ מזה, אין לי זמן ללמד את עצמי, אני חייבת לרדת דחוף! אין לי משמעת עצמית בכלל, ואף פעם לא הייתה. מה שניסיתי כבר כתבתי. דיאטות רגילות, ופעם מרזי מורית, המצחיקים האלה נתנו לי תפריט של 600 קלוריות בממוצע, ואחרי שבוע של רעב רצוף החלטתי להפסיק. ירדתי אז 3 ק"ג, מה שגם ככה אני מורידה בשבוע הראשון. בכתה ח´ עשיתי דיאטה מאוזנת ובמשך 3 חודשים ירדתי 8 ק"ג והגעתי ל5 ק"ג מהמשקל הרצוי, אבל אז הייתה לנו חופשה בקלאב מד ועליתי 6 ק"ג מזה בכמה ימים. בי"ב עשיתי דיאטה טובה וקצרה, בה שילבתי שחייה חזקה, 80 בריכות, 3 פעמים בשבוע, ירדתי מהר נורא, אבל הייתי חייבת להחזיר לעצמי את הממתקים. אז הפסקתי ועליתי הכל. שלשול: אני נמנעת משומנים כמה שאפשר, וזה הרבה, אז אין לי ממש שלשול, ואני לא יוצאת מהבית כל כך. רק לקרובי משפחה. אני לא שותה מים בכלל, אולי רק 3 לגימות כדי לקחת כדורים, אני לא יכולה לשתות לא ממותק, ואני לא יכולה דיאט. אני שותה נסקפה של עלית ללא קפאין, 3 פעמים ביום מקסימום, בדר"כ 1 או 2. אני אקבע תור לדיאטנית, יש לי הפניה, אבל הן שונאות אותי בגלל שאני לא אוכלת לחם, גבינות לבנות, וירקות מבושלים בכלל! ויוגורטים 0 אחוז זה מר. יש בעיה עם הליכה, בחום הזה, בלחות הזאת של השרון, אלוהים ישמור, יש לנו מזגן רק בחדר אחד וממנו אני לא יוצאת, כי אני מיד מזיעה, ואם אני מתקלחת, אני מזיעה יותר מהר. יש לי חרדה חברתית ואני לא יכולה להרשות לעצמי שיראו אותי, וחוץ מזה אני גרה בעיר עם מלא רמזורין ומעברי חציה. אין לי מכנסיים מתאימים להליכה, כי יש לי רק חצאית אחת שמשמשת אותי כל יום כל יום, כי אין שוב דבר בחנויות שעולה, ואת התופרת שלי אני שונאת, וכל דבר שהיא עושה לי לא טוב, למרות שהיא נורא יקרה. לי ע ל ש כ נ א י אין לי לחץ דם גבוה, ויש לי שליטה על הסוגרים. ליהודית ק החלטתי כן לעשות דיאטה כמו שצריך, אז זה רק מתגבר את העניין, אני לא מצפה זאת תהיה תרופת קסם, אבל אין לי הרבה ברירות, אני חייבת לרדת, אני כבר לא יכולה לחכות לזמן המתאים ולעבוד על עצמי, כי זה לא קורה, ואין לי זמן, אין לי שליטה על הגוף וזה מפחיד. happy 1 אני לא מאמינה במוצרי טבע, מה גם שהם נורא יקרים, וכמו שאמרת, צריך ייעוץ מקצועי ואין לי ממי. אני אשקול את זה בצורה יותר רצינית בהמשך. לתמי ב. אז כמו שאמרתי, אין לי שלשולים כי אני נמנעת כמעט לגמרי מאכילת שומנים. אני לא חושבת שיש תופעוות לוואי מצטברות לתרופה הזאת, בכ"ז זה עפ"י מרשם ויעוץ רפואי, וזה יותר דחוף, כמו שמי שחולה סרטן, לרוב נותנים לו טיפולים כימותרפיים, ואח"כ הוא אוכל אותה מזה כל החיים, אבל הבעייה הדחופה יותר, המיידית, היא בעדיפות טיפול גבוהה יותר. כמו שאמרתי, אין לי זמן לחכות, וגם אם יש השפעה לטווח ארוך, אני אקח את זה, כי יותר חשוב להיות רזה. לדליה, מנהלת הפורום. אני ממש מתפלאה שאת אומרת שזה בחירה, הרי בכל העזור האחרון מדברים על השמנת יתר כ מ ח ל ה, שכמובן שאורח החיים משפיע, אבל אנשים נולדים עם דרגות שונות של תאבון, שובע, וכמובן תורשה. אני לא מוכנה לקחת על עצמי את האשמה לזה, למרות שאני יכולה לתרום להרזיה שלי, עם הרבה הרבה מאמץ. אני לא מצפה שהכדורים יעשו בשבילי את הבודה, אלא רק יתרמו. כאמור, אין לי זמן לעבוד על עצמי, אני לא ממש רוצה את זה מבפנים, אני חוטפת חום רק מלשמוע על דיאטה, אבל אני עושה את זה מתוך שנאה, ומתוך ידיעה שזה לא יצליח. אין ברירה. אפילו להכשל כל יום. אני לא מתביישת להשען על דבר כזה, למרות שאין ספק למידת החשיבותשל שליטה עצמית (מעולם לא שאפתי לזה, אולי משהו דפוק אצלי). קאלה 14 היי, אף עפ"י שלא כל כך הבנתי מה הולך בדיאטה הזאת, הבנתי שהיא מאוד קשה. למדתי כבר שדיאטה מהירה לא יכולה להיות טובה ולא להחזיק לאורך זמן, בגלל זה אני כל כך מפחדת מדיאטה, אני יודעת שזה לכל החיים! זה מתסכל... תודה לכולכם, יכול להיות שאני נשמעת תוקפנית, שמנסה להדוף אתכן מעלי ולהסתגר בדיעות שלי, לא התכוונתי להשמע ככה, אני חייבת לתת צ´אנס לדיאטה הזאת. אני בתחילת היון השלישי. אתמול לא אכלתי איזה 24 שעות, פשוט לא היה כל כך מה, ולא היה לי תאבון בכלל, פיתחתי קצת אפתיות פסיכולוגית לאכילה, הרגשתי כמו האנורקסיות, שמרוב שהן לא אכלו, הן כבר שכחו מה זה, ולא מרגישות צורך לאכול.זה יעבור לי מהר מאוד. נורא שמחתי לתגובות החמות והתומכות! ביי, שורה.
שלום לכולכם! איזו קבלת פנים מפוארת, ממש משמח! כולכם התייחסתם לשאלה שלי ברצינות ותיארתם את ההתייחסות שלכם כאילו עין מקום לספק, בצורה מנומקת היטב. על עצמי: אני בת 21, גרה עם חבר, ה bmi שלי הוא 33.1 ויש לי להוריד 35 ק"ג בערך. 15 ק"ג עליתי בשנה האחרונה, בה עזבתי את הבית, והיעפתי את הגבולות הנוקשים לגבי מוצרי המזון ומינונם שהיו בבית הורי (הנהדרים והתומכים). אני מאוד יפה, ותמיד הייתי מושכת וסקסית גם עם עודפי השומן, מעולם לא הייתי לי בעייה עם בנים, תמיד היה לי חבר. אני לוקחת במשך שנה וחצי תרופות פסיכיאטריות שונות נגד חרדה חברתית ודכאון, בהן סרוקסט, פבוקסיל, ועכשיו רסיטל - שזה רק נגד דכאון, אבל עם החרדה אני מתמודדת בעזרת פסיכולוג קוגניטיבי התנהגותי. אני לא לומדת ולא עובדת, ומומנת על ידי הורי (אין שכר דירה, הדירה שייכת לחבר). השנה האחרונה בה אני לוקחת את התרופות, יצאתי מהבית ואכלתי הכל בלי הגבלה, הייתה השנה היחידה היפה בחיי, אני יושבת כבר שנים בבית, עד היום זה היה סיוט לצאת בגלל החרדה החברתית, וטוב לי ואני מאושרת בבית. אני מתפקדת בבית, יש לי אחריות על הרבה דברים בבית, וממש ממש טוב לי. בילדותי הייתי מתעמלת בוינגייט, לא הייתי שמנה, והתחלתי להשמין כשקיבלתי מחזור, אבל גם אז, תמיד הייתי בסדר, 8-12 ק"ג יותר ממה שצריך. עשיתי מליון דיאטות, לא מליון סוגים, אבל התחלתי והפסקתי כל החיים, ולכן החלטתי לא לגעת בזה למשך שנה, מפחת מתופעת היויו. וזה מה שקרה. 15 ק"ג. היום אני מרגישה מעולה לגבי עצמי. אני לא חושבת שזה אסתטי, עודף המשקל הזה, אבל יש דבר אחד שאני נהנית ממנו בחיים וזה לאכול, ובמילא אני אמות, ואני מאושרת, ולחבר שלי לא אכפת, אז למה לעזאזל? למה? בגלל שאני כבר לא יכולה לתפקד, מתקשה בפעילות יומיומית מינימלית. אפילו שאני וחבר שלי עוצרים ליד כספומט, בשביל שאני אוציא כסף, אני אומרת לו: "אולי תצא אתה להביא לי, אתה יודע שאני שמנה וקשה לי". ואני רק בת 21! זה עובר כל גבול, הגוף שלי נהרס, נראה כאילו אני בת 60 עם כל הסימנים האדומים שיש לי רק מהחצי שנה האחרונה, מסביב לבטן, בחזה, ביריכיים, ואפילו אם אני מרימה את היד, על היד, בהמשך לבית השחי יש כאלה גם. זה מזעזע. ההורים שלי מסתכלים עלי בעצב, וזה הגיע לזה שאבא שלי התקשר ואמר שאני נראית פתטי, ושהם מוכנים לעזור לי בכל צורה שלא תהיה, הם מממנים הכל (הם לא עשירים, הם בסדר), אני כמעט יכולתי לשמוע אותו בוכה, הוא נורא דואג לי, וגם אמא שלי, אומרת לי בעדינות שזה כבר עובר כל גבול וחייבים לטפל בזה ושזה מחוץ לשליטה. בעבר, כזהמצב היה גרוע פחות, הם לא נידנדו ככה. אני שונאת לבשל, אני לא רוצה 3 ארוחות שאז אני אצטרך להסתובב כל היום סביב האוכל והכנתו - אני שונאת את זה, לפתוח ולסגור מטבח ושולחן 20 פעם ביום, ללכלך ולנקות, לאכול ולחרבן. אני בכלל לא רוצה להתקל במצב הזה, שאני רואה איך לא יכול להיות אוכל טעים ולא משמין, אלא רק עם הרבה הרבה השקעה בכל מני סלטים מיוחדים וזה... ושעות של עמידה במטבח החם שלנו... בכל אופן, החלטתי לקחת את הדיאטה יותר ברצינות, וממש לעשות דיאטה, ולא לאכול רק מאוזן. לפחות יש לי מטרה - חתונה בסוף 2006 (שלי).
