כולם אומרים עליו כל מיני דברים...../images/Emo2.gif
(אז איפה זה שם אותי?) ניצחתם. אני לא אוהבת להודות בטעויות של עצמי, אבל הפעם פשוט אין לי ברירה. שלומי שבן הוא... הוא... נו טוב. מלך. מודה. עד לפני כמה ימים, מעמדו אצלי היה לא משהו. כמה שניסו לשכנע אותי – לא עזר. לא עזר אפילו שאחד שאני מאד מעריכה את טעמו המוזיקלי טען באוזניי שוב ושוב ששבן הוא הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. בסדר, אז היו שירים בודדים שלו שאהבתי, אבל באופן כללי הוא נורא עיצבן אותי. היהירות, הסקסיסטיות, הרדידות... "הלוואי שהייתי עמוק כמו שאני יומרני" – ואת זה לא אני אמרתי. אבל איכשהו יצא שכבר כמה חודשים אני מתכננת ללכת לאיזו הופעה שלו. נכון, אני לא אוהבת אותו, אבל פעם בחיים אני צריכה לראות את הדבר הזה מנגן. כדי שלא איאלץ לסבול את השירים שלו במשך שעה וחצי, תיכננתי ללכת להופעה של "ספר השירים שלי", אבל לא הסתדר. שיהיה. שעה וחצי של שירים שרובם מעצבנים אותי, כמה גרוע זה כבר יכול להיות. אני אבוא רק בשביל הפסנתר. שעה וחצי, אמרתי? אז זהו, שנראה לי שזו פעם ראשונה שהייתי בהופעה בה ההדרן כמעט יותר ארוך מההופעה עצמה. שבן ירד ועלה שוב ושוב, ובכל פעם ביצע כמות לא קטנה של שירים, כך שבסופו של דבר יצאתי מסופקת בהחלט אחרי שעתיים של הופעה. ואילו שעתיים. תהיתי עד כמה יש לי כוח ללכת להופעה הזו בכלל. רק בדיעבד הבנתי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה. לא עוד הופעה של להתרגש ולהתבחבש ברגשות ובפחדים שלי, עם כל הכבוד להופעות האלה – ולמעשה, רוב ההופעות שאני הולכת אליהן הן מהסוג הזה. הייתי צריכה פשוט להנות, ולשכוח, ולצחוק הרבה. שלומי שבן סיפק לי בדיוק את זה, אחד לאחד. אפילו לא הפריע לי שהייתי לבד. לא נראה לי שאני צריכה לספר למישהו איזה פסנתרן הוא, איך הוא הולך מכות עם הפסנתר ושנייה אחר כך מנגן עליו פרלוד של באך. הוא הפתיע אותי כל שיר מחדש, והזכיר לי קצת את גבע אלון עם הגיטרה, בעצם היותו בנאדם אחד עם כלי אחד שעושה הצגה שלמה. לא השתעממתי לרגע, וזה די מרשים יחסית לעובדה שאת הרוב המוחלט של השירים לא הכרתי. ולאור העובדה הנ"ל, מצאתי את עצמי מקשיבה במיוחד דווקא למילים. וגיליתי שורות נהדרות בתוך חלק מהשירים, ומדי פעם אפילו שירים מצויינים בשלמותם. ופה אני שואלת את עצמי למה. למה הוא מבזבז את עצמו על שירים מטופשים על בחורות פיקטיביות (אני מקווה) מטופשות עוד יותר? למה הוא מתעקש להראות כה מתוחכם ויומרני כשהוא יכול, בפשטות, להיכנס ללב שלי ולקבוע את מקומו שם? זו הנקודה שגורמת לי קצת צער, כי באמת, אם זה מה שבא לו לכתוב – מי אני שאשמיע קולות התנגדות. אבל לגביי, לגבינו – קצת חבל לי. כי לשלומי שבן יש הרבה פוטנציאל בכל הנוגע ללב שלי – את האוזניים הוא כבר כבש. השיר שהוא שר בהדרן האחרון, למשל. שיר חדש קטן ומקסים שכנראה גזר דינו הוא להיעלם לנצח (שבן טען שהוא רוצה לייסד פינה בהופעות לשירים שהיו ולא יחזרו). או "הומור", שאני מכירה כשיר של נעם רותם, והפתיע אותי פתאום בהופעה. או "סיגריות" אפילו. או סתם שירים כיפיים-מבלי-להיגרר-לרדידות, כמו "עברנו לצפון" או "יחזקאל VS. ניו יורק". למה זה לא יכול להישאר ככה? למה "אינטואיציה" המציק חייב להגיע פתאום, או "אריק" כבלדה פלצטית תמוהה, כולל חיקויים הזויים במיוחד של דני ליטני וסי היימן? אבל נו, די לקיטורים. באמת שנהניתי. ואם שכחתי לציין, הוא גם הצחיק אותי. מאד מאד. הלוואי שהייתי זוכרת את כל הקטעים המצחיקים שהיו בהופעה כדי לחלוק איתכם, אבל הערב הזה נראה עכשיו כמו חלום והפרטים הקטנים התמוססו לי. הבחור מלא בהומור עצמי ("קח את זה שלומי"-"לקחתי כבר"), צוחק על הקהל, על התאורן, על האמנים השמאלנים שלא אכפת להם מאף אחד מלבד עצמם, על הבחירות, ועל העולם באופן כללי. רגע אחד של רצינות היה בתחילת ההופעה, כששבן המתין עד שהתאורן יסיים לסדר את המנורה הקטנה שעל הפסנתר (ועל הדרך הודיע לו שהוא מפוטר). הוא אמר שלפני כל הופעה הוא מנסה להבין מה הוא מחפש בערב העומד לפניו, והפעם זה לא ממש ברור לו. גם אני שאלתי את עצמי מה אני מחפשת. הוא טען בסוף ההופעה שהוא הבין. נראה לי שאולי גם אני. אז מה הלאה, אני שואלת את עצמי. האם זה אומר ששלומי שבן נכנס לעולם שלי עכשיו? ככה? אחרי כל ההתנגדויות? אז... מה בדיוק עושים? צריך להירשם איפשהו? להוסיף את עצמי ל-fans שלו בפייסבוק? לציין אותו מעכשיו ברשימת האמנים האהובים עליי? ורגע, אולי זה בכלל סתם, עניין זמני, אולי זה יעבור? עד לפני שלוש שעות חשבתי שבסדר, אז אולי אני אלך להופעות שלו מדי פעם. לדיסקים זה בטח לא יגיע. ואז מצאתי את עצמי מחוץ לתו השמיני עם "עיר" ביד, אחרי חצי שעה של התלבטות. בינו לבין "שלומי שבן". ואוף. קשה לי עם חלק מהשירים שלו, קשה לי עם חלק מהמילים, אבל לעזאזל – שלומי שבן העניק לי שעתיים של הנאה, וזה די הרבה יחסית לחיים המטורפים שעוברים עליי לאחרונה. ועכשיו אני שומעת את השירים ונזכרת בהופעה, ואותה הנאה מציפה אותי שוב. אז... נו טוב. נכנעתי. איפה אמרתם שנרשמים? (אשמח אם מישהו יוכל להעלות פלייליסט, כי כאמור – לא הכרתי את רוב השירים, ואני קצת מתקשה להיזכר מה היה)
(אז איפה זה שם אותי?) ניצחתם. אני לא אוהבת להודות בטעויות של עצמי, אבל הפעם פשוט אין לי ברירה. שלומי שבן הוא... הוא... נו טוב. מלך. מודה. עד לפני כמה ימים, מעמדו אצלי היה לא משהו. כמה שניסו לשכנע אותי – לא עזר. לא עזר אפילו שאחד שאני מאד מעריכה את טעמו המוזיקלי טען באוזניי שוב ושוב ששבן הוא הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. בסדר, אז היו שירים בודדים שלו שאהבתי, אבל באופן כללי הוא נורא עיצבן אותי. היהירות, הסקסיסטיות, הרדידות... "הלוואי שהייתי עמוק כמו שאני יומרני" – ואת זה לא אני אמרתי. אבל איכשהו יצא שכבר כמה חודשים אני מתכננת ללכת לאיזו הופעה שלו. נכון, אני לא אוהבת אותו, אבל פעם בחיים אני צריכה לראות את הדבר הזה מנגן. כדי שלא איאלץ לסבול את השירים שלו במשך שעה וחצי, תיכננתי ללכת להופעה של "ספר השירים שלי", אבל לא הסתדר. שיהיה. שעה וחצי של שירים שרובם מעצבנים אותי, כמה גרוע זה כבר יכול להיות. אני אבוא רק בשביל הפסנתר. שעה וחצי, אמרתי? אז זהו, שנראה לי שזו פעם ראשונה שהייתי בהופעה בה ההדרן כמעט יותר ארוך מההופעה עצמה. שבן ירד ועלה שוב ושוב, ובכל פעם ביצע כמות לא קטנה של שירים, כך שבסופו של דבר יצאתי מסופקת בהחלט אחרי שעתיים של הופעה. ואילו שעתיים. תהיתי עד כמה יש לי כוח ללכת להופעה הזו בכלל. רק בדיעבד הבנתי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה. לא עוד הופעה של להתרגש ולהתבחבש ברגשות ובפחדים שלי, עם כל הכבוד להופעות האלה – ולמעשה, רוב ההופעות שאני הולכת אליהן הן מהסוג הזה. הייתי צריכה פשוט להנות, ולשכוח, ולצחוק הרבה. שלומי שבן סיפק לי בדיוק את זה, אחד לאחד. אפילו לא הפריע לי שהייתי לבד. לא נראה לי שאני צריכה לספר למישהו איזה פסנתרן הוא, איך הוא הולך מכות עם הפסנתר ושנייה אחר כך מנגן עליו פרלוד של באך. הוא הפתיע אותי כל שיר מחדש, והזכיר לי קצת את גבע אלון עם הגיטרה, בעצם היותו בנאדם אחד עם כלי אחד שעושה הצגה שלמה. לא השתעממתי לרגע, וזה די מרשים יחסית לעובדה שאת הרוב המוחלט של השירים לא הכרתי. ולאור העובדה הנ"ל, מצאתי את עצמי מקשיבה במיוחד דווקא למילים. וגיליתי שורות נהדרות בתוך חלק מהשירים, ומדי פעם אפילו שירים מצויינים בשלמותם. ופה אני שואלת את עצמי למה. למה הוא מבזבז את עצמו על שירים מטופשים על בחורות פיקטיביות (אני מקווה) מטופשות עוד יותר? למה הוא מתעקש להראות כה מתוחכם ויומרני כשהוא יכול, בפשטות, להיכנס ללב שלי ולקבוע את מקומו שם? זו הנקודה שגורמת לי קצת צער, כי באמת, אם זה מה שבא לו לכתוב – מי אני שאשמיע קולות התנגדות. אבל לגביי, לגבינו – קצת חבל לי. כי לשלומי שבן יש הרבה פוטנציאל בכל הנוגע ללב שלי – את האוזניים הוא כבר כבש. השיר שהוא שר בהדרן האחרון, למשל. שיר חדש קטן ומקסים שכנראה גזר דינו הוא להיעלם לנצח (שבן טען שהוא רוצה לייסד פינה בהופעות לשירים שהיו ולא יחזרו). או "הומור", שאני מכירה כשיר של נעם רותם, והפתיע אותי פתאום בהופעה. או "סיגריות" אפילו. או סתם שירים כיפיים-מבלי-להיגרר-לרדידות, כמו "עברנו לצפון" או "יחזקאל VS. ניו יורק". למה זה לא יכול להישאר ככה? למה "אינטואיציה" המציק חייב להגיע פתאום, או "אריק" כבלדה פלצטית תמוהה, כולל חיקויים הזויים במיוחד של דני ליטני וסי היימן? אבל נו, די לקיטורים. באמת שנהניתי. ואם שכחתי לציין, הוא גם הצחיק אותי. מאד מאד. הלוואי שהייתי זוכרת את כל הקטעים המצחיקים שהיו בהופעה כדי לחלוק איתכם, אבל הערב הזה נראה עכשיו כמו חלום והפרטים הקטנים התמוססו לי. הבחור מלא בהומור עצמי ("קח את זה שלומי"-"לקחתי כבר"), צוחק על הקהל, על התאורן, על האמנים השמאלנים שלא אכפת להם מאף אחד מלבד עצמם, על הבחירות, ועל העולם באופן כללי. רגע אחד של רצינות היה בתחילת ההופעה, כששבן המתין עד שהתאורן יסיים לסדר את המנורה הקטנה שעל הפסנתר (ועל הדרך הודיע לו שהוא מפוטר). הוא אמר שלפני כל הופעה הוא מנסה להבין מה הוא מחפש בערב העומד לפניו, והפעם זה לא ממש ברור לו. גם אני שאלתי את עצמי מה אני מחפשת. הוא טען בסוף ההופעה שהוא הבין. נראה לי שאולי גם אני. אז מה הלאה, אני שואלת את עצמי. האם זה אומר ששלומי שבן נכנס לעולם שלי עכשיו? ככה? אחרי כל ההתנגדויות? אז... מה בדיוק עושים? צריך להירשם איפשהו? להוסיף את עצמי ל-fans שלו בפייסבוק? לציין אותו מעכשיו ברשימת האמנים האהובים עליי? ורגע, אולי זה בכלל סתם, עניין זמני, אולי זה יעבור? עד לפני שלוש שעות חשבתי שבסדר, אז אולי אני אלך להופעות שלו מדי פעם. לדיסקים זה בטח לא יגיע. ואז מצאתי את עצמי מחוץ לתו השמיני עם "עיר" ביד, אחרי חצי שעה של התלבטות. בינו לבין "שלומי שבן". ואוף. קשה לי עם חלק מהשירים שלו, קשה לי עם חלק מהמילים, אבל לעזאזל – שלומי שבן העניק לי שעתיים של הנאה, וזה די הרבה יחסית לחיים המטורפים שעוברים עליי לאחרונה. ועכשיו אני שומעת את השירים ונזכרת בהופעה, ואותה הנאה מציפה אותי שוב. אז... נו טוב. נכנעתי. איפה אמרתם שנרשמים? (אשמח אם מישהו יוכל להעלות פלייליסט, כי כאמור – לא הכרתי את רוב השירים, ואני קצת מתקשה להיזכר מה היה)
