כולם משליכים עליי את עצמם

mormorto3

New member
כולם משליכים עליי את עצמם

אני מרגיש שאנשים מרשים לעצמם בחברתי להשליך עליי הכל מהפחדים התת מודעיים שלהם והתסכולים הפרטיים שלהם. אני מרגיש כאילו אני נותן לכל אחד להשליך עליי את כל מה שהוא לא שלם בו עם עצמו. זה עם אנשים שאני לא מכיר ויש בי חרדה כלשהי כלפיהם. אנשים שאיכשהו נתתי להם להכיר חלק בעצמי דווקא מתחזקים מאוד ממני ומרגישים כיאלו אני פסיכולוג בשבילהם ומוציא מהם כל מיני דברים שהם לא מספרים לאף אחד אחר. אני יכול גם להוציא אלימות מאנשים אלימים, סטיות מסוטים ודחפים אגרסיבים של אנשים. אני מרגיש כמו לוח חבטות, כמו מראה לבני אדם אבל גם עם רגשות. האם בשביל לא להיות לוח ריק ולהרגיש בסופו של יום כמו מידרכה בניו יורק אני צריך לדחוף את האופי שלי בצורה אגרסיבית? לצעוק ולהביע עמדה על הכל? או לחשוף את האופי שלי כל הזמן בכל אינטרקציה כך אנשים ידעו 'איפה אני עומד'.
 
ניחנת בתכונה נדירה ועוצמתית מאוד

אם אנשים מרגישים מספיק בטוחים לחשוף בפניך את פחדיהם, תסכוליהם , סטיותיהם, דחפיהם ועוד (אגב: יש אנשים שבפחות מזה לוקחים על זה כסף והרבה לשעה :)) . אני רוצה לחשוף בפניך פילוסוף שהקדיש חלק נכבד מאוד ליכולת השתיקה וההקשבה, פילוסוף שכיום מלמדים אותו ביחידה האקסיסטנציאליסטית. בסופו של דבר: הבחירה בידך ואם אינך מעוניין ביכולת המופלאה שלך והיא מעיקה עליך, אתה יכול פשוט לומר להם בצורה מאוד ברורה שזה מעיק עלייך. מרטין היידיגר טען שלדיבור יש שתי תכונות עיקריות: קומוניקטיביות והתייחסות למצב הריאלי בעולם אבל בנוסף, הוא טען, יש לדיבור עוד שתי תכונות נוספות: שתיקה והקשבה. כשלהקשבה מקום מאוד מיוחס ומיוחד בין השתיים הללו . היידיגר ייחס חשיבות נעלה להקשבה, ליכולת ההקשבה באדם אפילו על פני שתיקה ודיבור, כי ההקשבה, מבחינתו זהו הכושר לשמוע את האחר במובן הכי אקסיסטנציאליסטי שרק ניתן. ההקשבה לאחר, מבחינתו, ממחישה היטב את הפתיחות עם האחר, עם היות האדם עם האחר. אדם כזה ניחן גם ביכולת לחשוף אמיתיות, לחשוף אמת. בכל מקרה, אם זה מעיק וגדול עלייך יכולת מופלאה זו, סנן, צמצם, הורד הילוך כי אנשים לא סתם משליכים את עצמם על מישהו מסויים ומגלים לו את צפונות ליבם. משהו באותו האיש, יצר מצב, פתח להידברות הזו.
 

mormorto3

New member
תודה רבה לך סינטית

מעניין אותי לקרוא עוד על כתביו של היידיגר בהקשר של תקשורת אישית. בייחוד שבעברי התעניינתי בפילוסופיה אקזיסטנציאלית (ובכלל). אני דווקא מחפש דרך לשלב את הלך הרוח נקרא לו כך של ה"יכולת" מבלי לפגוע ביכולת שלי לזכור את עצמי, את גבולותיי ודעותיי. כי לעיתים קרובות אני הולך לאיבוד בעודף היזדהות לכן חשוב לי לשמור על משהו שיקרקע אותי גם כשאני מרגיש את הנדבכים הכי "אפלים" של אדם.
 
שאלה לי אלייך:

באותן שיחות דואבות, האם אתה גם "משתף" פעולה? האם אתה רק על תקן מקשיב או שמא גם אתה פורק עול דברים מול אותם חברים שלך?
 

mormorto3

New member
תשובה

עד כה לא. חבר קרוב אחד ניסה מספר פעמים להוציא "גם ממני משהו" וטען שרק לי הוא מספר את הסודות הכי כמוסים שלו, אך כמה שלא ניסיתי לא מצאתי משהו. היום אני מבין שזה משהו יותר עמוק מזה.
 
הבנתי.

אז מבחינתך, יותר קל לך להקשיב, מאשר לפרוק את כאביך או את סודותייך, אם הבנתי אותך נכון. זה בסדר ומקובל. יש אנשים שלא מוכנים לשתף, לשתף, אך הם טובים מאוד בהקשבה, ביכולת ההקשבה. אם כך, עדיין לא ממש הבנתי: מדוע זה מציק לך. אתה, מבחינתך, אינך דוגל בעיקרון ההדדיות ומבחינתך זה תקין שחבריך אינם מהווים לך איזושהי כתובת להקשבה שלך (תקן אותי אם אני טועה) . משהו בסודות שלהם (שכבר אינם סודות, כי הם חלקו אותם איתך) מעיק עליך? האם זה נוגע לאחריות? שאלה: כיצד אתה מנהל את תחומי האחריות שלך? האם משהו במאורעות חייהם, מרטיט, מרעיד, את עולמך מבחינת לקיחת אחריות? (לאו דווקא לשלהם, אלא ללקיחת אחריות לחייך שלך) . כמובן שאני יורה באפילה כאן ולא חלה חובת תגובה מבחינתך .
 

mormorto3

New member
אשמח לענות.

המצב הזה מציק לי כי הוא מונע ממני להרגיש בנוח עם אנשים, שגם בלעדי זאת לא הייתי מרגיש איתם בנוח וכבר שנים רבות שקשרי היחסים שלי הם לא יחסים ומתבססים על חברויות שמאפשרות לי להפעיל אותן מתי שמתחשק לי ומתוך פחד לחשיפה עצמית. בכל אופן התחושה הזאת כשהגיעה לאיזו שיא מסויים (עם אותו חבר שכנראה באמת רצה להיות חבר שלי) שלחה אותי לרגרסיה עמוקה וכרגע ניתקתי את כל הקשרים (אולי מלבד שיחות טקסטואליות) והחלטתי להתרכז בבנייה שוב מהבסיס כאשר מחקתי את כל מה שהיה לפני מתשומת ליבי והתחלתי להתרכז יותר בעצמי ובשסביבי. נוח לי במצב זה כרגע ואני לא רוצה לשמוע על ש"אסור או לא צריך" לנתק קשרים חברתיים. אני במצב עדין. כמו שהבנת זה כלל לא תקין בשבילי. בקשר לסודות שלהם, בעיניי הם לא סודות, הם מטופשים ואני לא מבין את החשש של המספרים לחשיפתם. במילים אחרות, הסוד שלי יותר גרוע. אבל באותה תקופה כשניסיתי פעם או שניים להעלות משהו אפילו פעוט וקל מעברי (סתם פאדיחה של בית ספר או משהו מטופש כזה) ניתקעה בגרוני תחושה של דמעות חנוקות ומה שאני מבין כיום שהוא היתנתקות רגשית, בין השאר היום אני מבין כמה לא הייתי זוכר כלום מעברי (בכלל בעיות זיכרון מלוות אותי רבות, גם שאלות על יום האתמול) ובאמת כשניסיתי לא הצלחתי להיזכר בכלום מלבד סיפורי טעויות שלי שעוררו בי חרטה כל פעם שסיפרתי אותם. אחרי דבר כזה מיד הייתי מרגיש שזהו והנה אני אסיר כבול של אותו אדם שסיפרתי לו את זה ועתה אני משועבד לו. לכן איבדתי את כל הביטחון להיות עם אותו אדם והרגשתי שהוא איתי לבד (רק הוא) אני מוחלש מאוד והייתי נפגש איתו רק במצבים שיש עוד אנשים בסביבה. השאלה האחרונה קצת מרתיעה אותי מלהתעסק בה, קצת לא מובנת לי, קצת קשה.
 
למעלה