"כולם נספו - את השמות איני זוכר"
מכתב שנשלח היום ליד ושם: לכל אנשי יד ושם, אני כותב בכאב לב. לאחרונה ניסיתי לחפש מידע על קרובים שנספו בשואה ושמם לא ידוע במטרה להנציחם בהיכל השמות. התברר לי כי קרוב לודאי ששמותיהם מצויים בצילומים של ארכיוני הקהילות היהודיות שערכו המורמונים (מיקרופילמים LDS). מאוד הופתעתי להיוודע כי הסרטים האלה פתוחים לעיון כמעט בכל מקום בעולם – חוץ מאשר במדינת ישראל. משיחות בירור שערכתי נמסר לי כי בבית התפוצות יש חלק מהסרטים (והם אכן מופיעים באתר שלהם ו"עולים" 60 ₪ לשעת עיון), אבל העתקים של רוב הסרטים לא מופקדים בארץ ואינם נגישים, מסיבות פוליטיות-דתיות (ולא אפרט כאן). עוד נמסר לי כי חלק מהמיקרופילמים הועלו לאתר Jewishgen אבל רק תמציות חלקיות – המקור במיקרופילם מכיל לרוב מידע יותר מפורט, והעבודה בהעברת הרשומות לאתר תיקח עוד שנים ארוכות. אינני חוקר מקצועי. כל מטרתי היא להציב יד לכמה נפשות עלומות שנספו מידי הצורר. אני חושב שזאת ממש בושה לעם היהודי ולמדינה (שאתם שלוחיהם, המופקדים על תיעוד והנצחת השואה) שהסרטים האלה נגישים לכל אדם בעולם חוץ מתושבי ישראל. כל כך הרבה מקרובינו נספו בשואה וחלקם מתועד שם במיקרופילמים (אלה שנולדו לפני 1900 לערך) וחוץ מהתיעוד הזה לא נותר להם כל זכר. במשפחות רבות נותר בזיכרון מידע כמו: לדודתי היו 6 ילדים – את השמות איני זוכר – כולם נספו... משפחות אלה יכולות לאתר את שמות יקיריהן כך, בעזרת הסרטים ולהנציחם. הרי השכם והערב אנו שומעים בקשות – זו הדקה האחרונה, הנציחו את הזיכרון מהר.... מדוע לא תפעלו אתם מהר ותודיעו מיד בכליי התקשורת שכל מי שלא זוכר שמות יוכל לשבת אצלכם מול הפילמים ולנסות למצוא את השמות העלומים? אני בטוח שרבים יעשו זאת. כרגע אני כואב לא רק את העובדה שאני יודע שבמקרה הפרטי שלי ניתן לעשות זאת ואין זה באפשרותי, אלא גם את העובדה שאנשים פה בארץ אינם מכירים בכלל את האפשרות הזאת. אתם מפרסמים לאחרונה ברבים קריאה נרגשת לתיעוד בטרם לא יהיו עוד ניצולים חיים, ואפילו התבשרנו כי אתם שולחים אנשים לראיין ניצולים בבתיהם. ומה עם מליוני שמות הרשומים שם בסרטים ??? על אלה לא שמענו מאומה. האם זו הסתרה מכוונת? בחיפושי אחר מיקרופילם אחד מעיירה בהונגריה הגעתי על ידי דוא"ל למתעניין באוסטרליה שמסר לי כי המיקרופילם הוזמן על ידו בעבר לארכיון מורמוני באוסטרליה המצוי כ-40 מייל ממנו ואולי הוא יציץ בו עוד כמה שבועות בעקבות תחנוני (ואולי לא). הוא סירב להאמין לי שבישראל – מדינת העם היהודי – אין אפשרות לראות את המיקרופילם הזה. התייחסותו לאחר שביררתי את המידע היתה: "כן, אנחנו יודעים שאתם בישראל לא כל כך מתאמצים. בניתם מדינה חדשה, הקמתם מוזיאון יפה אבל כנראה טיפול ממשי ועקשני בזכרון השואה לא נמצא אצלכם בעדיפות. הנה העובדה, כשהכל עובד ואנשים באים למסור עדות מרצונם מקבלים אותם בברכה (ועל זה תודה), אבל כשמתעוררות בעיות מניחים אותן לדור הבא". אני אישית דחיתי מיד את דבריו, אבל זה כנראה הרושם שאנחנו עושים בעולם. אני יודע שיש כאן בעיה דתית-פוליטי (וייתכן כי זאת הסיבה שהנושא "מושקט"), אך האם כל הארגונים המוציאים כל כך הרבה כסף בניסיונות ישירים ועקיפים לתיעוד שמות קרבנות השואה לא יכולים להתאמץ ולפעול בנושא זה באופן ישיר או עקיף? הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. גם בנקים באירופה הסתירו את חשבונותיהם שנים רבות עד שאולצו לפתח אותם בעקבות הביקורת הציבורית עולמית. כאמור "אני כותב בכאב לב", ייתכן כי איני יודע את כל הפרטים, ואנא אל תשפטו אותי בעקבות ניסוח דברים אחדים בצורה חריפה או בוטה. אבל העובדה היא חד משמעית – קרבנות שואה עלומים שהיו ניתנים לאיתור בעשרות השנים האחרונות באמצעות המיקרופילמים האלה לא יונצחו. ולי זה פשוט כואב. אשמח אם תעבירו את מכתבי זה לכל מי שניתן. אני בסך הכל חובב ואין ברשותי את כל כתובות האנשים הרמים והארגונים הגדולים ועתירי המשאבים העוסקים בנושא. בברכה, עפר כהן, ירושלים.
מכתב שנשלח היום ליד ושם: לכל אנשי יד ושם, אני כותב בכאב לב. לאחרונה ניסיתי לחפש מידע על קרובים שנספו בשואה ושמם לא ידוע במטרה להנציחם בהיכל השמות. התברר לי כי קרוב לודאי ששמותיהם מצויים בצילומים של ארכיוני הקהילות היהודיות שערכו המורמונים (מיקרופילמים LDS). מאוד הופתעתי להיוודע כי הסרטים האלה פתוחים לעיון כמעט בכל מקום בעולם – חוץ מאשר במדינת ישראל. משיחות בירור שערכתי נמסר לי כי בבית התפוצות יש חלק מהסרטים (והם אכן מופיעים באתר שלהם ו"עולים" 60 ₪ לשעת עיון), אבל העתקים של רוב הסרטים לא מופקדים בארץ ואינם נגישים, מסיבות פוליטיות-דתיות (ולא אפרט כאן). עוד נמסר לי כי חלק מהמיקרופילמים הועלו לאתר Jewishgen אבל רק תמציות חלקיות – המקור במיקרופילם מכיל לרוב מידע יותר מפורט, והעבודה בהעברת הרשומות לאתר תיקח עוד שנים ארוכות. אינני חוקר מקצועי. כל מטרתי היא להציב יד לכמה נפשות עלומות שנספו מידי הצורר. אני חושב שזאת ממש בושה לעם היהודי ולמדינה (שאתם שלוחיהם, המופקדים על תיעוד והנצחת השואה) שהסרטים האלה נגישים לכל אדם בעולם חוץ מתושבי ישראל. כל כך הרבה מקרובינו נספו בשואה וחלקם מתועד שם במיקרופילמים (אלה שנולדו לפני 1900 לערך) וחוץ מהתיעוד הזה לא נותר להם כל זכר. במשפחות רבות נותר בזיכרון מידע כמו: לדודתי היו 6 ילדים – את השמות איני זוכר – כולם נספו... משפחות אלה יכולות לאתר את שמות יקיריהן כך, בעזרת הסרטים ולהנציחם. הרי השכם והערב אנו שומעים בקשות – זו הדקה האחרונה, הנציחו את הזיכרון מהר.... מדוע לא תפעלו אתם מהר ותודיעו מיד בכליי התקשורת שכל מי שלא זוכר שמות יוכל לשבת אצלכם מול הפילמים ולנסות למצוא את השמות העלומים? אני בטוח שרבים יעשו זאת. כרגע אני כואב לא רק את העובדה שאני יודע שבמקרה הפרטי שלי ניתן לעשות זאת ואין זה באפשרותי, אלא גם את העובדה שאנשים פה בארץ אינם מכירים בכלל את האפשרות הזאת. אתם מפרסמים לאחרונה ברבים קריאה נרגשת לתיעוד בטרם לא יהיו עוד ניצולים חיים, ואפילו התבשרנו כי אתם שולחים אנשים לראיין ניצולים בבתיהם. ומה עם מליוני שמות הרשומים שם בסרטים ??? על אלה לא שמענו מאומה. האם זו הסתרה מכוונת? בחיפושי אחר מיקרופילם אחד מעיירה בהונגריה הגעתי על ידי דוא"ל למתעניין באוסטרליה שמסר לי כי המיקרופילם הוזמן על ידו בעבר לארכיון מורמוני באוסטרליה המצוי כ-40 מייל ממנו ואולי הוא יציץ בו עוד כמה שבועות בעקבות תחנוני (ואולי לא). הוא סירב להאמין לי שבישראל – מדינת העם היהודי – אין אפשרות לראות את המיקרופילם הזה. התייחסותו לאחר שביררתי את המידע היתה: "כן, אנחנו יודעים שאתם בישראל לא כל כך מתאמצים. בניתם מדינה חדשה, הקמתם מוזיאון יפה אבל כנראה טיפול ממשי ועקשני בזכרון השואה לא נמצא אצלכם בעדיפות. הנה העובדה, כשהכל עובד ואנשים באים למסור עדות מרצונם מקבלים אותם בברכה (ועל זה תודה), אבל כשמתעוררות בעיות מניחים אותן לדור הבא". אני אישית דחיתי מיד את דבריו, אבל זה כנראה הרושם שאנחנו עושים בעולם. אני יודע שיש כאן בעיה דתית-פוליטי (וייתכן כי זאת הסיבה שהנושא "מושקט"), אך האם כל הארגונים המוציאים כל כך הרבה כסף בניסיונות ישירים ועקיפים לתיעוד שמות קרבנות השואה לא יכולים להתאמץ ולפעול בנושא זה באופן ישיר או עקיף? הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. גם בנקים באירופה הסתירו את חשבונותיהם שנים רבות עד שאולצו לפתח אותם בעקבות הביקורת הציבורית עולמית. כאמור "אני כותב בכאב לב", ייתכן כי איני יודע את כל הפרטים, ואנא אל תשפטו אותי בעקבות ניסוח דברים אחדים בצורה חריפה או בוטה. אבל העובדה היא חד משמעית – קרבנות שואה עלומים שהיו ניתנים לאיתור בעשרות השנים האחרונות באמצעות המיקרופילמים האלה לא יונצחו. ולי זה פשוט כואב. אשמח אם תעבירו את מכתבי זה לכל מי שניתן. אני בסך הכל חובב ואין ברשותי את כל כתובות האנשים הרמים והארגונים הגדולים ועתירי המשאבים העוסקים בנושא. בברכה, עפר כהן, ירושלים.