כולנו מזוכיסטים?

[זהב טה ו ר]

היית רווקה קודם?

היה לך מושג כלשהו למה את נכנסת?

 

[ו י ק י 3]

מגורים נפרדים!

 

[זהב טה ו ר]

עד מתי?

האם יש פרק זמן מוגדר לחיים בבתים נפרדים?
האם ברור לכם שבתום תקופה מסויימת תחזרו לחיות יחד?

 

[זהב טה ו ר]

אז ממה נבעה הנאיביות?

היתה לך פנטזיית "משפחת בריידי"?
(זה הרי טבעי - לכולנו יש במידה זו או אחרת. הייתי שמחה פעם לתפוס את הכותבים של הסידרה הזו ולשאול אם בכלל היה להם מושג קלוש במשפחות מורכבות)

 

[זהב טה ו ר]

ואז נשאלת השאלה

עד מתי אנחנו דוחים את הרצונות שלנו לטובת אלו של הילדים?
את באמת משלמת מחיר יקר, לדעתי.

מצד שני, אני מכירה זוג שהכיר כששניהם התאלמנו בשנות השישים לחייהם, כשילדים בכלל לא היו אישיו.
ובכ"ז, הם החליטו לעבור לגור באותו הקומפלקס, אבל בדירות נפרדות. קשר שהחזיק כך עוד כמעט עשרים וחמש שנים.

 

[איילה421]

זהו. לא עוד אורחת

 

[איילה421]

את ממש לא נוראית.

אני לא יודעת.
באמת שאלה קשה. הייתה תקופה שרצינו ילד משותף ולא הצליח. ואח"כ חשבתי על זה לא מעט - מה הייתי עושה אילו..
לא יודעת - אם הדינמיקה הייתה נשארת כפי שהייתה גם עם ילד משותף, אז אולי לא היה מנוס אלא להפריד את הבתים..
אבל האם ילד משותף לא מרכך את הדברים ? גורם לאיזשהו חיבור בין כל הילדים לא?
אין לי תשובה. יכול להיות שהייתי "בולעת" את המצב וממשיכה. אני מצטערת אבל באמת לא יודעת.

 

[XמXלה]

בול

 

[ו י ק י 3]

מחיר זה דבר אישי..

כל אחד מוכן ל"שלם" באופן אחר.
יש כאלו שמוכנים לבלוע את המחיר הכלכלי,
ויש כאלו שמוכנים לשלם מחיר אישי ולהתמודד עם כל מה שיבוא.

כמובן שזה לא פתרון (לפחות לדעתי) למי שמתכנן ילד/ים משותף...
אבל לאנשים כמוני בעלי ילדים (3) ושיצאו עם גרושים+ ולא מתכננים עוד,
זה פתרון מעולה.

 

[חייה על שוקולד]

חדשה בפורום הגעתי מהראשי

שולחת לך

על הפרדת הדירות. זה פתרון מצויין.
אני חושבת שזה היה מציל את היחסים שלי עם בעלי שיש לו שני ילדים מנשואים קודמים. לא נשאר ביננו כמעט שום דבר מהאהבה הגדולה שהיתה לנו פעם. הצעתי לו הרבה פעמים משך השנים להפריד מגורים למען כולנו והוא לא מעוניין לדבר על זה אפילו.
מבחינתי היום נשאר רק להיפרד..

 

[ornme]

לא כל כך מגיעים לכאן, לקבלת תגובות עדיף

שתכתבי את ההודעה שלךכהודעה ראשית בפורום ולא בשירשור.

 

[kisslali]

חייבת להגיב

אני ממש חסרת מילים: איזה אומץ!! כל הכבוד !! אני ממחלקת הלא מקשיבות לקולות פנימיים, אלו שאמרו שזה לא בסדר, שצריך לעשות אחרת. הקשבתי ומקשיבה ל'יהיה בסדר', וזה לא בסדר


ללי

 

[זהב טה ו ר]

וברוכה הבאה באופן קבוע.
מקווה שתכתבי פה עוד הרבה!

 

[זהב טה ו ר]

כולנו מזוכיסטים?

מחשבה שרצה לי בראש כבר כמה ימים, והנה הגיעה טרולית שנתנה את המילים המתאימות למחשבות שלי...

הכוונה היא לכל הקטע הזה של משפחות מורכבות שגרות יחד.
איזה בן אדם נורמלי נכנס מראש לגור בבית עם ילדים שהם לא שלו?
זה הרי טירוף.
מתכון לכעס, תיסכול, איבוד שליטה חלקי על החיים ועוד מרעין בישין.
הזכרתי כבר תיסכול?
ועדיין אנחנו עושות את זה.
אני אמנם נותנת הנחה מסויימת לרווקות שנכנסו למשפחה שכזו, כי אולי לא היה להן מושג למה הן נכנסות, אבל לאימהות שבינינו? שיודעות כבר כמה קשה לגדל ילדים משלך, קל וחומר ילדים "מוכנים"?!
עם יד על הלב - הייתן מייעצות לחברות שלכן להיכנס למשפחה מורכבת?

* כל האמור מעלה נכתב בלשון נקבה מטעמי נוחות בלבד ומתייחס גם לגברים, כמובן

 

[איילה421]

תודה רבה

 

[ornme]

יש תקופות. והתקופות הטובות

דורסות את התקופות הפחות טובות.
כשפצחתי בפרק ב', וביליתי את אחד הערבים עם ה'בנות' , נשאלתי מדוע אני מכניסה את עצמי שוב למערכת זוגית, לא יותר טוב לבד? כשיש לי את החופש שלי, ולמה לקלקל עם מישהו שיגיע עם הרצונות שלו שאולי יתנגשו בשלי, ועם הרעשים שלו שיתנגשו בשקט שלי...

ואני חושבת שלא. לא יותר טוב לבד. וזו בעצם נקודת הראיה לכל העניין.
כי הרבה יותר טוב לי להיות איתו מאשר לבד.
בפרק ב' כמו בפרק ב' , הוא הגיע עם מטען, לטוב ולרע. וגם אני הגעתי עם שלי.
הילדים מצריכים המון אנרגיות. ולא תמיד יש אותן. לקח לי זמן להגיע לסוג של שיווי משקל.
מדוע "סוג של"? כי זה שיווי משקל מאוד עדין , קל להפר אותו.
גם כשהילדים בגירים וחיים מחוץ לבית, אולי אז זה פחות לוחץ, אבל עדיין קיים.

לא קל כשבגיל מתקדם, כשילדי בגרו ויצאו לחייהם העצמאיים, הגיעה אלי הביתה ילדונת.
והיא אנרגטית, ופעילה, ודורשת תשומת לב, ולא תמיד מתנהגת למופת... ואבא שלה, האיש היקר שלי, צבר שק של ייסורי מצפון ומעדיף לבוא אלי בטענות מאשר לנזוף בה... וכמובן שיש לכך תוצאות בשטח...
אז זה באמת לפעמים איבוד שליטה חלקי על החיים, והמון תסכול,
וגם פגיעה בפרטיות ושינוי המושג של בית שהספקתי לשקוע לתוכו לאחר שילדי פרחו מהקן...
והילדונת גודלת, טפו טפו טפו בלי עין הרע ועכשיו בגיל ההתבגרות... גיל שקשה גם עם ילדינו עצמנו ובשרנו...

אבל יש גם חיבה ואיכפתיות וגיבוש של משפחה - קצת אחרת, אבל משפחה.
ויד על הלב, הייתי שואלת את החברה שבאה להתייעץ איתי אם הביחד שלכם שווה את השינוי הכל כך גדול בחיים. אם היא חושבת שכן - שתלך על זה. בגדול.
ואם זה לא שווה, שתברח משם.
וכמובן שתמיד אפשר לטעות. ככה זה.

אז אולי זה בעצם לטובה כי זה מעמיד מול פניך מראה אמיתית בשלב יחסית מוקדם...

 

[זהב טה ו ר]

נשמע שלא היה קל

ובעיקר כשכבר התחלת להנות מהלבד...
טוב לשמוע שמבחינתך כל הקושי הזה היה שווה!

 

[ornme]

נכון. חשוב להדגיש שצריך לקחת נשימה

עמוקה לפני שצוללים, (כלומר לחשוב היטב על הדברים הטובים שרוצים לשמר)
כי המחשבות האלו בנוסח "מה עשיתי לעצמי, אני נורמלית?" מגיעות לפעמים...
ואם בזמנים כאלו אפשר לחשוב על רגעי הקסם וקצת "לשייף קצוות דוקרים", סימן שזה מצליח לך, הפרק הזה.

כי לכולם יש משברים, וילדים יכולים להיות לפעמים מה זה מעצבנים,
ויותר מזה, אבאים עם ייסורי מצפון הם לגמרי לגמרי יכולים להוציא מהכלים.

 

[mother cat]

מרשה לעצמי לענות למרות שאני הייתי רווקה...

ואני חושבת שכבר הרבה פעמים אמרתי את מה שאני הולכת להגיד...

אצלי זה היה 100% נאיביות, ביחד עם פנטזית בריידי באנץ גדולה, ואיזה תחושת שליחות גדולה - אני "אתקן" את הילדים היתומים המסכנים האלה, ובזכותי הם יהיו מאושרים ושמחים...

בראיה לאחור - אני איתך לגבי יוצרי הסדרה. משהו צריך לנהל איתם שיחת ניעור טובה... וכמובן שהבנתי כבר זמן שאני לא יכולה לתקן את הילדים, ושהם בכלל לא צריכים תיקון... הם צריכים הרבה דברים אחרים - שחלקם הם מקבלים ממני, חלקם לא (בגלל שאני לא יכולה לתת אותם, בגלל שהם צריכים את הדברים האלה ממשהו אחר, וכו'...). וכן, הרבה הרבה הרבה יותר קשה לי ממה שחשבתי שיהיה.

אגב בעלי מהרגע שהתחיל להכיר נשים החליט והצהיר שהוא לא רוצה להכיר משהי עם ילדים. הוא טוען שזה נראה היה לו מסובך מדי להקים משפחה עם ילדים משני הצדדים... אישית אני חושבת שיש משהו קצת אנוכי בהצהרה הזו - שהוא לא היה מוכן לקחת על עצמו גידול של ילדים חורגים בעוד הוא מגיע למערכת היחסים עם שניים משלו... אבל אולי יש בזה גם תובנה נכונה ואם אני הייתי מגיעה גם עם כמה משלי אז היה מסובך יותר?

 

[יולאלית]

גם אני נכנסתי רווקה וחד משמעית

יודעת להגיד היום, אחרי 5 שנים, עם בן אחד משותף ואחד שלו שגר איתנו 365 ימים בשנה.. כן הייתה נאיביות, כן הייתה תחושת שליחות ואני יכולה לעשות את זה ( מה שמוכיח בדיעבד לדעתי שהאינסטינקט בבטן ידע שיהיה קשה) והיום ? אם הייתי מוצבת שוב בתחילת הדרך לא הייתי פונה כלל לאותו השביל.. הקושי גדול ורק מתעצם ככל שהילד שלו מתבגר, הריחוק מתעמק, הכעס על בן הזוג שבורח למקום של רגשות האשם רק הולך ומתבסס ..
בפה מלא לכל מי שאני אוהבת בלי אבל ואולי, אני אגיד: אל תעשו את זה לא רווקות ולא גרושות עם ילדים.. אתן רוצות זוגיות ? אחלה בבתים נפרדים..
אני שמחה בשביל כל אלה שהצליח להן והן חוות יותר הצלחות מכשלונות ויותר סיפוק מאכזבה, אבל לתחושתי הרוב לא כך.. הרוב מתמודדות עם קשיים שבלי להשמע הסטרית הן לעיתים לא אנושיים..