AceMagician
New member
כוס ריקה
אז אני לא הבחור הכי פעיל בעולם.
אני סופר בררן.
אם היא לא תמצא חן בעיני, או שיהיה משהו בפרופיל שלה או בצורת הדיבור שלה שיגרום לי להרים גבה או להטיל ספק - אני אמשיך הלאה.
אולי זה בגלל מי שאני, או תוצאה של חיים בבועה עצמית שהתפוצצה לפני כמה שנים טובות ונחשפתי לחברה מסביבי, או הגירושים של ההורים שקרו בצבא... או חלק וחלק, או הכל יחד - הכל משפיע איכשהו במידה מסויימת.
אני בנאדם של חצי כוס מלאה - ככה גידלתי את עצמי וככה אני תופס את עצמי - אבל לפעמים גם הכוס הזו מתרוקנת באספקטים מסויימים.
באמת שאני אופטימי, גם עכשיו כשאני כותב את הפוסט הזה אני שומע שירים שמרימים אותי, מדבר עם חברים קרובים ויקרים שמעצם קיום השיחה איתם אני מרגיש טוב כלפי עצמי - אבל כמו שיש לי צד שאומר לי שיהיה בסדר ושאני בכיוון טוב וחיובי - יש צד אחר שלא אומר כלום... אני פשוט רואה תהום עמוקה, ומקבל ממנה הרגשה קרה כזו בעצמות. מקווה שאתם מבינים את הכיוון הזה.
דימוי עצמי נמוך? יש, והרבה - אבל הוא כבר דלק מאשר מעמסה. תודות לו אני כבר שנתיים באימוני כושר אינטנסיביים שגרמו לי שינוי של 180 מעלות ממי שהייתי, לאידאה שלי אליה אני שואף. וזה עוזר, כי חמישה אימונים בשבוע לצד חמש-שש ארוחות מסודרות ביום די ארגנו לי את היום ואת השגרה בצורה המיטיבה עימי.
אבל גם שם - אני מרגיש, לא מיצוי - כי אני עדיין עם מוטיבציה כלפי ה-אני הטוב יותר, אלא, כמו ירידת מתח.
וכמו שהכוס הזו התרוקנה לה באספקט הזה שדובר עליו כמה שורות למעלה, זה שואב מאספקטים אחרים ומפריע לי כבר להתנהל גם בעבודה ובלימודים (אה, כן, משרה מלאה ולימודי ערב לתואר ראשון).
אז מה כיסינו - מעגל לא מבוטל של חברים טובים וקרובים שמרימים מעצם קיומם, משפחה סופר תומכת (לא אמרתי, אבל שווה להזכיר), שגרת ברזל לכושר ותזונה שעושה לי רק טוב ונותנת בוסט לאגו מעבר לתמורות הגופניות, עבודה מסודרת (בה אני מוערך על כל האתגרים שנקראים לדרכי) ולימודים (בהם אני עומד זקוף בנושאים מסויימים בעוד באחרים אני עדיין צריך תרגול - אבל מי לא...).
אז מה חסר?
טוב, למה אני כותב את כל זה בפורום שכזה..?
לפני כמה שבועות הרמתי (שוב) את הכפפה ושחררתי לטרף (לא באמת בדימוי הזה - אבל החלטתי שוב לצאת לבדוק מה יש בחוץ).
נכנסתי לאוקיקיופיד - ולא יודע מה גרם לי לחשוב ש*עכשיו* הכל יהיה שונה ואני אכיר מישהי און ליין - כי זה אף פעם לא היה מוצלח עבורי.
אבל ואללה? הצליח - הכרתי מישהי, ואחרי יום כבר דיברנו בטלפון, ובאותו שבוע נפגשנו לא פחות משלוש פעמים, ובשבועות העוקבים לפחות פעמיים בכל אחד - אבל משהו עצר את הזרימה שם. ואחרי חודש בערך, היא סיימה את זה בטוענה שהיא לא מוכנה עדיין לקשר. לא התגברה על האקס שלה...
אני קצת מאמין לה - והפעם, לא זוקף את זה לרעתי.
שנינו בני אדם עסוקים מהאדם הממוצע - ולמרות זאת הצלחנו להפגש ולהתקרב.
אבל שמתי לב שהיא לא מעלה את עניין הקשר הזה כמוני בסולם סדרי העדיפויות שלה, וגם הרגשתי את הסוף לפני שהיא בישרה על בואו.
וחבל, כי היה יכול להיות מדהים - אבל 'דרושים שניים לטנגו'.
ועברו שבועיים בערך מאז, ונתתי לעצמי לשקוע שוב בשגרה שלי. ואני עדיין לא יודע מה לעשות עם עצמי.
להמשיך?
חלק בי נכנס לאוקיקיופיד לראות את מצב הפרופיל היותר-מידי מתוחזק שלי שם בתקווה לראות שביב תקווה שם.
חלק אחר מסתכל בחוסר עניין ומבטל 99% ממה שאני רואה שם.
זה כאילו אני מחפש את ה-Drive ולא מוצא את הכוחות להכניס להילוך שוב, ולחזור לשגרה של אימונים, ארוחות מסודרות או פוקוס על עבודה ולימודים.
ואני לא יכול פשוט להפסיק את השגרה הזו ולעצור ולחשוב, אז אני שוקע ודוחק את כל ההרגשה הזו - עד שהיא צפה ברגעים שקצת יש לי בהם שקט.
אז אני כותב..
ומה אני עוד יכול לשנות בעצמי כדי למצוא את מה שאני מחפש?
להיות יותר קולני? אסרטיבי? דומיננטי?
אני לא אוהב את התכונות האלה - אני מדבר מספיק חזק כדי שאלה שחשוב לי, ישמעו; אני עומד על שלי איפה שחשוב לי ולא מתעקש על שטויות; ואני מתבלט בתחומים בהם אני חזק ללא מאמץ;
אז מה הלאה?..
כרגע צועד על השביל הזה בין שדה חיטה וחמניות המואר באור שמש חם, לבין תהום עמוקה וריקה.
ליפול לא בא בחשבון, אבל המרחק לאושר, עד כמה שהוא קצר, גם לא ממש מורגש.
אז אני לא הבחור הכי פעיל בעולם.
אני סופר בררן.
אם היא לא תמצא חן בעיני, או שיהיה משהו בפרופיל שלה או בצורת הדיבור שלה שיגרום לי להרים גבה או להטיל ספק - אני אמשיך הלאה.
אולי זה בגלל מי שאני, או תוצאה של חיים בבועה עצמית שהתפוצצה לפני כמה שנים טובות ונחשפתי לחברה מסביבי, או הגירושים של ההורים שקרו בצבא... או חלק וחלק, או הכל יחד - הכל משפיע איכשהו במידה מסויימת.
אני בנאדם של חצי כוס מלאה - ככה גידלתי את עצמי וככה אני תופס את עצמי - אבל לפעמים גם הכוס הזו מתרוקנת באספקטים מסויימים.
באמת שאני אופטימי, גם עכשיו כשאני כותב את הפוסט הזה אני שומע שירים שמרימים אותי, מדבר עם חברים קרובים ויקרים שמעצם קיום השיחה איתם אני מרגיש טוב כלפי עצמי - אבל כמו שיש לי צד שאומר לי שיהיה בסדר ושאני בכיוון טוב וחיובי - יש צד אחר שלא אומר כלום... אני פשוט רואה תהום עמוקה, ומקבל ממנה הרגשה קרה כזו בעצמות. מקווה שאתם מבינים את הכיוון הזה.
דימוי עצמי נמוך? יש, והרבה - אבל הוא כבר דלק מאשר מעמסה. תודות לו אני כבר שנתיים באימוני כושר אינטנסיביים שגרמו לי שינוי של 180 מעלות ממי שהייתי, לאידאה שלי אליה אני שואף. וזה עוזר, כי חמישה אימונים בשבוע לצד חמש-שש ארוחות מסודרות ביום די ארגנו לי את היום ואת השגרה בצורה המיטיבה עימי.
אבל גם שם - אני מרגיש, לא מיצוי - כי אני עדיין עם מוטיבציה כלפי ה-אני הטוב יותר, אלא, כמו ירידת מתח.
וכמו שהכוס הזו התרוקנה לה באספקט הזה שדובר עליו כמה שורות למעלה, זה שואב מאספקטים אחרים ומפריע לי כבר להתנהל גם בעבודה ובלימודים (אה, כן, משרה מלאה ולימודי ערב לתואר ראשון).
אז מה כיסינו - מעגל לא מבוטל של חברים טובים וקרובים שמרימים מעצם קיומם, משפחה סופר תומכת (לא אמרתי, אבל שווה להזכיר), שגרת ברזל לכושר ותזונה שעושה לי רק טוב ונותנת בוסט לאגו מעבר לתמורות הגופניות, עבודה מסודרת (בה אני מוערך על כל האתגרים שנקראים לדרכי) ולימודים (בהם אני עומד זקוף בנושאים מסויימים בעוד באחרים אני עדיין צריך תרגול - אבל מי לא...).
אז מה חסר?
טוב, למה אני כותב את כל זה בפורום שכזה..?
לפני כמה שבועות הרמתי (שוב) את הכפפה ושחררתי לטרף (לא באמת בדימוי הזה - אבל החלטתי שוב לצאת לבדוק מה יש בחוץ).
נכנסתי לאוקיקיופיד - ולא יודע מה גרם לי לחשוב ש*עכשיו* הכל יהיה שונה ואני אכיר מישהי און ליין - כי זה אף פעם לא היה מוצלח עבורי.
אבל ואללה? הצליח - הכרתי מישהי, ואחרי יום כבר דיברנו בטלפון, ובאותו שבוע נפגשנו לא פחות משלוש פעמים, ובשבועות העוקבים לפחות פעמיים בכל אחד - אבל משהו עצר את הזרימה שם. ואחרי חודש בערך, היא סיימה את זה בטוענה שהיא לא מוכנה עדיין לקשר. לא התגברה על האקס שלה...
אני קצת מאמין לה - והפעם, לא זוקף את זה לרעתי.
שנינו בני אדם עסוקים מהאדם הממוצע - ולמרות זאת הצלחנו להפגש ולהתקרב.
אבל שמתי לב שהיא לא מעלה את עניין הקשר הזה כמוני בסולם סדרי העדיפויות שלה, וגם הרגשתי את הסוף לפני שהיא בישרה על בואו.
וחבל, כי היה יכול להיות מדהים - אבל 'דרושים שניים לטנגו'.
ועברו שבועיים בערך מאז, ונתתי לעצמי לשקוע שוב בשגרה שלי. ואני עדיין לא יודע מה לעשות עם עצמי.
להמשיך?
חלק בי נכנס לאוקיקיופיד לראות את מצב הפרופיל היותר-מידי מתוחזק שלי שם בתקווה לראות שביב תקווה שם.
חלק אחר מסתכל בחוסר עניין ומבטל 99% ממה שאני רואה שם.
זה כאילו אני מחפש את ה-Drive ולא מוצא את הכוחות להכניס להילוך שוב, ולחזור לשגרה של אימונים, ארוחות מסודרות או פוקוס על עבודה ולימודים.
ואני לא יכול פשוט להפסיק את השגרה הזו ולעצור ולחשוב, אז אני שוקע ודוחק את כל ההרגשה הזו - עד שהיא צפה ברגעים שקצת יש לי בהם שקט.
אז אני כותב..
ומה אני עוד יכול לשנות בעצמי כדי למצוא את מה שאני מחפש?
להיות יותר קולני? אסרטיבי? דומיננטי?
אני לא אוהב את התכונות האלה - אני מדבר מספיק חזק כדי שאלה שחשוב לי, ישמעו; אני עומד על שלי איפה שחשוב לי ולא מתעקש על שטויות; ואני מתבלט בתחומים בהם אני חזק ללא מאמץ;
אז מה הלאה?..
כרגע צועד על השביל הזה בין שדה חיטה וחמניות המואר באור שמש חם, לבין תהום עמוקה וריקה.
ליפול לא בא בחשבון, אבל המרחק לאושר, עד כמה שהוא קצר, גם לא ממש מורגש.
