ילדה עם מצפון
New member
כועסת!
מדי פעם אני מרגישה שאני לא מסוגלת לשמור בפנים יותר ואז אני חייבת לפרוק.. אז אני באה לפה. חבר'ה הולכת להיות פה פריקה רצינית,ראו הוזהרתם. אני כועסת! אני פאקינג כועסת! בעצם לא כועסת, זועמת! זה יותר מדוייק. הגיע הזמן לסגור חשבונות עם הרבה אנשים, כי אני כבר לא מפחדת יותר לעמוד על שלי, וכי יש לי ביטחון עצמי. אני כועסת על כל האנשים ששפטו אותי ולכלכו עליי, עד כמה שאני מכוערת, וסתומה, שאמרו לחבר שלי "שאני לא בליגה שלו" כדי שהוא יעזוב אותי וילך עם בנות אחרות, כוסיות. שונאת אותם! כי אם כבר, אז הוא לא היה בליגה שלי, ואם כבר- אז אף אחד מהם לא בליגה שלי, אם כל זה נאמר רק כי חשבו שאני מכוערת. אני כועסת על כל כך הרבה אנשים שהורידו לי את הביטחון העצמי וגרמו לי להרגיש כיצור הכי מזוויע שקיים. אני כועסת על אלה שגרמו לי להרגיש אשמה כבדה במשך כל כך הרבה שנים על הבנאדם שאני, ועל המעשים שלי.. אלה שגרמו לי להרגיש שאני שונה, וסוג של "יצורה" ושאני פחות שווה מאחרים. אני פאקינג כועסת! אני כועסת על עצמי שאני רגישה, ושאני קולטת אנשים כל כך טוב, ושאני קולטת מתי משקרים לי, ושאני קולטת הכל. אני שונאת את המודעות העצמית הגבוהה שלי עד כאב. שונאת את הביקורת העצמית הקטלנית שלי. שונאת את העובדה שאני משתפת פעולה עם האוייב, וכל פעם כשבאים אנשים להוריד אותי, אני עוזרת להם ומורידה את עצמי בעצמי. כועסת על ההורים שלי, שבחיים לא חינכו אותי כמו שצריך, שמאז ומתמיד הכל היה מותר, ואני בתור ילדה נהניתי מהחופש. כועסת עליהם שעכשיו כשהם נפרדים "רשמית" פתאום מותר לדבר על זה, כשבמשך שנים הייתי צריכה להסתיר את מה שאני יודעת ולשמור הכל לעצמי. הייתי צריכה להתנהג כאילו הכל בסדר, כאילו לא פאקינג (המילה הזאת בזמן האחרון נהייתה מילת המפתח של אוצר המילים שלי)- כאילו לא פאקינג תפסתי את אמא שלי עם מישהו. אני כועסת על זה שאני לא יודעת מה זה לאהוב. לא להתאהב. אלא לאהוב. אני לא יודעת מה זה לחיות בשביל אחרים, מה זה לסמוך על אחרים. אני חיה לעצמי, אני מניאקית. לא אכפת לי באמת מאף אחד. אני לא בנאדם רע, יכולתי להיות משו אחר. אבל זה מה שאני היום. אני כועסת על זה שכל פעם כשאני משקיעה ונותנת מעצמי, ומרשה לעצמי ברגע של חולשה להיפתח ולהשתדל- הכל נדפק לי בפרצוף. אני שונאת להרגיש כ"כ כישלון, ואני כועסת על זה שאף אחד לא מעריך אותי ולא רואה בי את הדברים היפים. אני כועסת על זה שאנשים משקרים לי, כשתמיד אני מרגישה מהי באמת האמת. אני שונאת שאני אמיתית ותמיד ישרה עם אנשים, והם מחזירים לי בדו פרצופיות. אני כועסת על זה שבגלל שאני קצת שונה, קצת שונה מהממוצע, אני נתפסת כמאיימת לפעמים. אני שונאת להיות המצחיקה של הכיתה שלי, ואני שונאת להיות ה"מצחיקה" של כל חבר'ה שאני מסתובבת איתם. בגלל שאני יודעת שבלי זה, לא יישאר כלום- תישאר רק ילדה מכוערת וקצת סתומה, "אחת כזו שלא בליגה של אף אחד". אני כועסת על זה שאני מעשנת, ואני כועסת על חברות שלי כשהם אומרות לי "את לא מעשנת עוד אחת יותר" ולוקחות לי מהיד את הסיגריה, כשזה השקט שלי. אני כועסת על אנשים שחושבים שהכל "סבבה" ושאין לי שום סיבה להיות בבאסה... כאילו שהם יודעים בכלל. כועסת על זה שהמורים לא קולטים את זה שאם הציונים שלי מעל 90+ כנראה שאני כ-ן מבינה את החומר, ולא צריך ללכת ראש בראש איתי כל הזמן ולנסות לחפש את הבעיות כי הם לא "רואים" שאני משקיעה. למה הם צריכים לראות? אם קיבלתי ציון כ"כ טוב זה לא אומר משו? אני כועסת על ההורים שלי, שכל אחד מהם מקבל ייעוץ מקצועי, וכלים להתמודדות, והכל נראה להם אחלה, בזמן שאני מאבדת את עצמי, בזמן שאני צריכה עזרה!!! שונאת את העובדה שאנשים שנתפסים בעיניי כחברים שלי נעלמים לי מהחיים תוך שניה, כשהכל היה סבבה לגמרי. ואז כששואלים אותם מה דעתם עליי הם עונים "וואי כן, שנים לא ראיתי אותה.. נעלמה, סבבה של ילדה". שזה אפילו יותר פוגע. אז למה לא חשוב להם לשמור על קשר? שונאת את האהבה החונית שלי לפסנתר. שונאת את האקסטזה שהוא גורם לי. שונאת את העובדה שסתם ככה פתאום אני משתוקקת לפסנתר, ואני יוצאת משיעורים רק כדי לשבת ליד הפסנתר ולנגן. שונאת הת המנגינות שרצות לי בראש. והכי מעצבן כשאומרים לי כמה אני מנגנת יפה, ושאני חייבת לעשות עם זה משהו... כשאני יודעת שאני מנגנת יפה, ושאין לי שום דרך לעשות עם זה כלום. מעצבן אותי שבחיים לא למדתי, ושבכל זאת אנשים בטוחים שאני לומדת כמה שנים, ולא יוצא מזה כלום. מעצבן אותי שאף אחד כמעט לא שומע אותי מנגנת. אולי אז היו יותר מבינים אתי. מעצבן אותי שרק אז אני מרגישה עצמי, מרגישה שמקבלים אותי, מרגישה שאני עושה משהו נכון. מעצבן אותי שאני טובה בהרבה דברים, ושאני קולטת דברים מהר, ושאני בתכלס בנאדם מאוד מגוון ונחמד, וכל הפידבקים שאני מקבלת מהעולם הם שאני כישלון, מעפנה, ומכוערת. ונגיד שאני מכוערת- אז מה?! למה אני צריכה להרגיש רע עם עצמי? המראה שלי הוא הדבר ה-י-ח-י-ד שלא תלוי בי. למה אני צריכה להרגיש רע דווקא לגביו? לא מספיק שאני מתאפרת, מתלבשת יפה, משקיעה בעצמי, ושמה דאורדורנט?! למה לכל מקום שאני אלך אני אצטרך להיות סוג של "מסמר", סוג של "דמות" רק כדי לא להרגיש ככה? למה אני צריכה להרגיש שמנה כשאני פאקינג שוקלת 51 ויודעת שאי לא שמנה, ובכל זאת מכריחה את עצמי לא לאכול, כי אז אני אהיה גם מכוערת וגם חזירה. למה? זה לא פייר... אני לא בנאדם רע, לא עשיתי רע לאף אחד, וכשכן- הייתי מודעת לזה וכיפרתי על זה כמה שיכולתי. למה לאף אחד לא חשוב לכפר על מה שלי היה? למה תמיד אני צריכה לסחוב הכל לבד? למה כשדודה שלי נפטרה, הייתי צריכה להיות שם בשביל כל המשפחה שלי, כשאף אחד לא היה שם בשבילי, למה הייתי צריכה להיות זו שתשמע את הצרחות של סבתא ותמשוך אותה תוך כדי שהיא מרביצה לי? למה לפני זה הייתי צריכה ללכת לעשות בגרות בהסטוריה, ובסוף הוצאתי בה 96, ואח"כ הייתי צריכה להתמודד עם המורים שאמרו שלא השקעתי בזמן האחרון? זה כאילו אני רואה ואינה נראית.. כאילו העולם שלי ושל כל השאר שונים. מרגישה כאילו שכל דבר שאני עושה וחושבת, רואים אותו אחרת. נמאס לי...... ש לי ביטחון עצמי ויש לי אומץ, אבל בכל זאת- נמאס לי מהכל. מלהיות אני. אולי אני לא יפה במיוחד, ולא חכמה, ולא "בליגה" של אף אחד, אבל אני אמיתית. פעם חשבתי שזה דבר טוב.
מדי פעם אני מרגישה שאני לא מסוגלת לשמור בפנים יותר ואז אני חייבת לפרוק.. אז אני באה לפה. חבר'ה הולכת להיות פה פריקה רצינית,ראו הוזהרתם. אני כועסת! אני פאקינג כועסת! בעצם לא כועסת, זועמת! זה יותר מדוייק. הגיע הזמן לסגור חשבונות עם הרבה אנשים, כי אני כבר לא מפחדת יותר לעמוד על שלי, וכי יש לי ביטחון עצמי. אני כועסת על כל האנשים ששפטו אותי ולכלכו עליי, עד כמה שאני מכוערת, וסתומה, שאמרו לחבר שלי "שאני לא בליגה שלו" כדי שהוא יעזוב אותי וילך עם בנות אחרות, כוסיות. שונאת אותם! כי אם כבר, אז הוא לא היה בליגה שלי, ואם כבר- אז אף אחד מהם לא בליגה שלי, אם כל זה נאמר רק כי חשבו שאני מכוערת. אני כועסת על כל כך הרבה אנשים שהורידו לי את הביטחון העצמי וגרמו לי להרגיש כיצור הכי מזוויע שקיים. אני כועסת על אלה שגרמו לי להרגיש אשמה כבדה במשך כל כך הרבה שנים על הבנאדם שאני, ועל המעשים שלי.. אלה שגרמו לי להרגיש שאני שונה, וסוג של "יצורה" ושאני פחות שווה מאחרים. אני פאקינג כועסת! אני כועסת על עצמי שאני רגישה, ושאני קולטת אנשים כל כך טוב, ושאני קולטת מתי משקרים לי, ושאני קולטת הכל. אני שונאת את המודעות העצמית הגבוהה שלי עד כאב. שונאת את הביקורת העצמית הקטלנית שלי. שונאת את העובדה שאני משתפת פעולה עם האוייב, וכל פעם כשבאים אנשים להוריד אותי, אני עוזרת להם ומורידה את עצמי בעצמי. כועסת על ההורים שלי, שבחיים לא חינכו אותי כמו שצריך, שמאז ומתמיד הכל היה מותר, ואני בתור ילדה נהניתי מהחופש. כועסת עליהם שעכשיו כשהם נפרדים "רשמית" פתאום מותר לדבר על זה, כשבמשך שנים הייתי צריכה להסתיר את מה שאני יודעת ולשמור הכל לעצמי. הייתי צריכה להתנהג כאילו הכל בסדר, כאילו לא פאקינג (המילה הזאת בזמן האחרון נהייתה מילת המפתח של אוצר המילים שלי)- כאילו לא פאקינג תפסתי את אמא שלי עם מישהו. אני כועסת על זה שאני לא יודעת מה זה לאהוב. לא להתאהב. אלא לאהוב. אני לא יודעת מה זה לחיות בשביל אחרים, מה זה לסמוך על אחרים. אני חיה לעצמי, אני מניאקית. לא אכפת לי באמת מאף אחד. אני לא בנאדם רע, יכולתי להיות משו אחר. אבל זה מה שאני היום. אני כועסת על זה שכל פעם כשאני משקיעה ונותנת מעצמי, ומרשה לעצמי ברגע של חולשה להיפתח ולהשתדל- הכל נדפק לי בפרצוף. אני שונאת להרגיש כ"כ כישלון, ואני כועסת על זה שאף אחד לא מעריך אותי ולא רואה בי את הדברים היפים. אני כועסת על זה שאנשים משקרים לי, כשתמיד אני מרגישה מהי באמת האמת. אני שונאת שאני אמיתית ותמיד ישרה עם אנשים, והם מחזירים לי בדו פרצופיות. אני כועסת על זה שבגלל שאני קצת שונה, קצת שונה מהממוצע, אני נתפסת כמאיימת לפעמים. אני שונאת להיות המצחיקה של הכיתה שלי, ואני שונאת להיות ה"מצחיקה" של כל חבר'ה שאני מסתובבת איתם. בגלל שאני יודעת שבלי זה, לא יישאר כלום- תישאר רק ילדה מכוערת וקצת סתומה, "אחת כזו שלא בליגה של אף אחד". אני כועסת על זה שאני מעשנת, ואני כועסת על חברות שלי כשהם אומרות לי "את לא מעשנת עוד אחת יותר" ולוקחות לי מהיד את הסיגריה, כשזה השקט שלי. אני כועסת על אנשים שחושבים שהכל "סבבה" ושאין לי שום סיבה להיות בבאסה... כאילו שהם יודעים בכלל. כועסת על זה שהמורים לא קולטים את זה שאם הציונים שלי מעל 90+ כנראה שאני כ-ן מבינה את החומר, ולא צריך ללכת ראש בראש איתי כל הזמן ולנסות לחפש את הבעיות כי הם לא "רואים" שאני משקיעה. למה הם צריכים לראות? אם קיבלתי ציון כ"כ טוב זה לא אומר משו? אני כועסת על ההורים שלי, שכל אחד מהם מקבל ייעוץ מקצועי, וכלים להתמודדות, והכל נראה להם אחלה, בזמן שאני מאבדת את עצמי, בזמן שאני צריכה עזרה!!! שונאת את העובדה שאנשים שנתפסים בעיניי כחברים שלי נעלמים לי מהחיים תוך שניה, כשהכל היה סבבה לגמרי. ואז כששואלים אותם מה דעתם עליי הם עונים "וואי כן, שנים לא ראיתי אותה.. נעלמה, סבבה של ילדה". שזה אפילו יותר פוגע. אז למה לא חשוב להם לשמור על קשר? שונאת את האהבה החונית שלי לפסנתר. שונאת את האקסטזה שהוא גורם לי. שונאת את העובדה שסתם ככה פתאום אני משתוקקת לפסנתר, ואני יוצאת משיעורים רק כדי לשבת ליד הפסנתר ולנגן. שונאת הת המנגינות שרצות לי בראש. והכי מעצבן כשאומרים לי כמה אני מנגנת יפה, ושאני חייבת לעשות עם זה משהו... כשאני יודעת שאני מנגנת יפה, ושאין לי שום דרך לעשות עם זה כלום. מעצבן אותי שבחיים לא למדתי, ושבכל זאת אנשים בטוחים שאני לומדת כמה שנים, ולא יוצא מזה כלום. מעצבן אותי שאף אחד כמעט לא שומע אותי מנגנת. אולי אז היו יותר מבינים אתי. מעצבן אותי שרק אז אני מרגישה עצמי, מרגישה שמקבלים אותי, מרגישה שאני עושה משהו נכון. מעצבן אותי שאני טובה בהרבה דברים, ושאני קולטת דברים מהר, ושאני בתכלס בנאדם מאוד מגוון ונחמד, וכל הפידבקים שאני מקבלת מהעולם הם שאני כישלון, מעפנה, ומכוערת. ונגיד שאני מכוערת- אז מה?! למה אני צריכה להרגיש רע עם עצמי? המראה שלי הוא הדבר ה-י-ח-י-ד שלא תלוי בי. למה אני צריכה להרגיש רע דווקא לגביו? לא מספיק שאני מתאפרת, מתלבשת יפה, משקיעה בעצמי, ושמה דאורדורנט?! למה לכל מקום שאני אלך אני אצטרך להיות סוג של "מסמר", סוג של "דמות" רק כדי לא להרגיש ככה? למה אני צריכה להרגיש שמנה כשאני פאקינג שוקלת 51 ויודעת שאי לא שמנה, ובכל זאת מכריחה את עצמי לא לאכול, כי אז אני אהיה גם מכוערת וגם חזירה. למה? זה לא פייר... אני לא בנאדם רע, לא עשיתי רע לאף אחד, וכשכן- הייתי מודעת לזה וכיפרתי על זה כמה שיכולתי. למה לאף אחד לא חשוב לכפר על מה שלי היה? למה תמיד אני צריכה לסחוב הכל לבד? למה כשדודה שלי נפטרה, הייתי צריכה להיות שם בשביל כל המשפחה שלי, כשאף אחד לא היה שם בשבילי, למה הייתי צריכה להיות זו שתשמע את הצרחות של סבתא ותמשוך אותה תוך כדי שהיא מרביצה לי? למה לפני זה הייתי צריכה ללכת לעשות בגרות בהסטוריה, ובסוף הוצאתי בה 96, ואח"כ הייתי צריכה להתמודד עם המורים שאמרו שלא השקעתי בזמן האחרון? זה כאילו אני רואה ואינה נראית.. כאילו העולם שלי ושל כל השאר שונים. מרגישה כאילו שכל דבר שאני עושה וחושבת, רואים אותו אחרת. נמאס לי...... ש לי ביטחון עצמי ויש לי אומץ, אבל בכל זאת- נמאס לי מהכל. מלהיות אני. אולי אני לא יפה במיוחד, ולא חכמה, ולא "בליגה" של אף אחד, אבל אני אמיתית. פעם חשבתי שזה דבר טוב.
