כותבת כדי לכתוב..
כבר ימים רבים שלא עלו לי תהיות לראש, מוזר. אולי זה כי חסר זמן לנשום, כי השמש כבתה והימים ארוכים ודחוסים בעבודה ולימודים.. פתאום אין הרבה זמן לעצמי, אין הרבה זמן נקודה. זמן, מושג אדיר במשמעות, בעוצמה שלו. שהרי כולם היו רוצים קצת יותר זמן - להספיק, לחלום, להיות. כשאנו מקבלים את זמן הזה, הוא מתבזבז לרוב או חולף לו כלעומת שבא. זמן, כמו אוקיינוס של דברים, עמוק, פתוח בלתי מוגדר. אבל לעומת האוקיינוס שהוא (לפחות למראית עין) בלתי נגמר, הזמן אוזל ונוזל בין הידיים, נגמר מהר מידי, בורח. הלוואי והיה לי עוד קצת זמן. שעה ביממה, יום שבוע, שנים בחיים.. הלוואי. *** הלב שלי מלא בגעגוע, לפעמים נראה שאני יותר עסוקה בלהתגעגע מאשר בכל דבר אחר. המרחק הזה מקשה עליי מאוד, ומצד שני כעת יש לי את כל ה"space" שבן אדם צריך (כמעט). וככל שהזמן עובר, אנחנו מתקרבים יותר בנשמה, והמרחק מעיק על הנשימה היומיומית. פעם כשהכל רק התחיל, המרווח בנינו נראה תקין, קצת מפריע אבל סביר. היום, כשהלב כ"כ צריך ליטוף, הריחוק הפיזי צורב בו. אוף, לא נעים. *** אני מרגישה ריקה מתוכן לאחרונה. דברים חולפים לידי ומזיזים לי פחות, אנשים כבר לא עושים עליי רושם כמו בעבר.. השתנתי קצת, אדישות מציפה אותי יותר מאי פעם.. חשבתי שזה מה שאני רוצה אבל אני כבר לא בטוחה. ריקה ממילים, מרעיונות, ממחשבות, מרגעים של רומנטיקה עצמית כזו. ריקה מירח וכוכבים, ריקה מהכל.. וחבל. שירים כבר לא מגרדים לי את הרגש, הוא עייף מידי. נדחק לתוככי נפש לחוצה ועצבנית. נמוג בין עניינים של חול ושגרה, הרגש שלי צמא לשלווה חמה שתרווה אותו, ותפיח בו שוב חיים. הרגש שלי מביא אותי לקיצוניות גמורה, רגשנות יתרה או אדישות משונה. האם זה בר חלוף? האם הזמן הזה עליו אני חולמת יעביר את הריקנות? נותר רק לתהות.. *** שיחת טלפון, מעוררת בי דאגה כבדה. החיים תלויים על חוט השני, תהום נפערת והסוף נראה כבר לא רחוק. דמעות שוטפות את תוככי גופי, לא מעזות לצאת. עצוב לי עכשיו. כל מה שרשמתי פה מתגמד לעומת המציאות הכואבת, החיים שלי נזנחים כעת לפינה, ותפילה לא ברורה ממלאת אותי.. עוד קצת זמן? יש אנשים שבשבילם הזמן לא הכרחי ואולי אפילו מיותר. [ומי שם אותי להחליט?!?!].. והלילה מתחיל..
כבר ימים רבים שלא עלו לי תהיות לראש, מוזר. אולי זה כי חסר זמן לנשום, כי השמש כבתה והימים ארוכים ודחוסים בעבודה ולימודים.. פתאום אין הרבה זמן לעצמי, אין הרבה זמן נקודה. זמן, מושג אדיר במשמעות, בעוצמה שלו. שהרי כולם היו רוצים קצת יותר זמן - להספיק, לחלום, להיות. כשאנו מקבלים את זמן הזה, הוא מתבזבז לרוב או חולף לו כלעומת שבא. זמן, כמו אוקיינוס של דברים, עמוק, פתוח בלתי מוגדר. אבל לעומת האוקיינוס שהוא (לפחות למראית עין) בלתי נגמר, הזמן אוזל ונוזל בין הידיים, נגמר מהר מידי, בורח. הלוואי והיה לי עוד קצת זמן. שעה ביממה, יום שבוע, שנים בחיים.. הלוואי. *** הלב שלי מלא בגעגוע, לפעמים נראה שאני יותר עסוקה בלהתגעגע מאשר בכל דבר אחר. המרחק הזה מקשה עליי מאוד, ומצד שני כעת יש לי את כל ה"space" שבן אדם צריך (כמעט). וככל שהזמן עובר, אנחנו מתקרבים יותר בנשמה, והמרחק מעיק על הנשימה היומיומית. פעם כשהכל רק התחיל, המרווח בנינו נראה תקין, קצת מפריע אבל סביר. היום, כשהלב כ"כ צריך ליטוף, הריחוק הפיזי צורב בו. אוף, לא נעים. *** אני מרגישה ריקה מתוכן לאחרונה. דברים חולפים לידי ומזיזים לי פחות, אנשים כבר לא עושים עליי רושם כמו בעבר.. השתנתי קצת, אדישות מציפה אותי יותר מאי פעם.. חשבתי שזה מה שאני רוצה אבל אני כבר לא בטוחה. ריקה ממילים, מרעיונות, ממחשבות, מרגעים של רומנטיקה עצמית כזו. ריקה מירח וכוכבים, ריקה מהכל.. וחבל. שירים כבר לא מגרדים לי את הרגש, הוא עייף מידי. נדחק לתוככי נפש לחוצה ועצבנית. נמוג בין עניינים של חול ושגרה, הרגש שלי צמא לשלווה חמה שתרווה אותו, ותפיח בו שוב חיים. הרגש שלי מביא אותי לקיצוניות גמורה, רגשנות יתרה או אדישות משונה. האם זה בר חלוף? האם הזמן הזה עליו אני חולמת יעביר את הריקנות? נותר רק לתהות.. *** שיחת טלפון, מעוררת בי דאגה כבדה. החיים תלויים על חוט השני, תהום נפערת והסוף נראה כבר לא רחוק. דמעות שוטפות את תוככי גופי, לא מעזות לצאת. עצוב לי עכשיו. כל מה שרשמתי פה מתגמד לעומת המציאות הכואבת, החיים שלי נזנחים כעת לפינה, ותפילה לא ברורה ממלאת אותי.. עוד קצת זמן? יש אנשים שבשבילם הזמן לא הכרחי ואולי אפילו מיותר. [ומי שם אותי להחליט?!?!].. והלילה מתחיל..
) ולפעמים נראה לי שאנחנו כל כך מפחדים לתת לעצמנו את המתנה הזו.כי זמן תמיד יש,אבל האינסופיות הזו,העוצמה הזו שלנו לפעמים כל כך מפחידה ומאיימת,שמה אנחנו לא עושים כדי להתמודד איתה,או לפחות לנסות?"הורגים" את הזמן,וחושבים איך "להעביר" אותו,כאילו שהזמן יעבור,הרי הזמן תמיד פה,לא משנה אם בנקודה קצת יותר קרובה או יותר רחוקה,וכל כך הרבה עצמה שיש לנו מכל מה שקשור אליו,מהעבר והעתיד וההווה,הקטנצ'יק הזה שלפעמים כל כך מבהיל. ויש רגעים שמסתכלים קדימה,כאילו שנצליח לראות משהו מבעד לסבך האינסופי של דקות ושניות ושנים,מנסים למצוא את עצמנו גם שם,או שמסתכלים אחורה,ולפעמים כל כך קשה פשוט להביט בעכשיו הזה,ולנסות פשוט להיות בו,בלי לנסות להרגיש יותר מדי או פחות מדי,פשוט לנשום את הזמן הזה,שלא נגמר אפפעם,גם אם לא תמיד נהיה בו כמו שאנחנו עכשיו. פפפ...איזה חירטוט דפקתי פה על הבוקר
