היי, את! הבחורה עם הסנפיר במים!
כן, את. אל תעמידי פנים שאת לא שומעת. צאי החוצה מיד ולכי חפשי לך נושא אחר לכתוב עליו. בנות ים זו התחום שלי. מבינה את זה? שלי.
שין, למד, יוד..
אז ישבתי לי לתומי על הספה, מלטף את החתול וצופה בטלויזיה כשלפתע הפלאפון רטט בהתרגשות.
"פיניקס. בוא מהר! מישהי פרסמה סיפור בפורום!"
"נו, אז מה?" אמרתי באדישות. לאף אחד כבר לא איכפת יותר מסיפורים.
אבל הקול בצד השני לא הרפה. "זה סיפור על בת ים!"
באותו רגע הפלאפון נשמט מידי ונשבר על הרצפה. החתול קפץ בבהלה ורץ החוצה לשחק עם הקרפדות בחצר. ורק אני נותרתי לעמוד קפוא במקום.
סיפור? בנות ים? WTF? איך היא מעזה? היא לא יודעת מי אני? היא לא יודעת שבנות הים רכושי הבלעדי?
אז נכון, הנס כריסטיאן אנדרסן עשה זאת לפניי, אבל מה הוא כבר יודע על בנות ים?
מה הן אוכלות, איך הן נושמות, איך הן מדברות, והכי חשוב, מאיפה הן משתינות.
למישהו יש תשובות לכל השאלות?
לא?
וובכן, לי יש תשובות להכל. אבל היי... בואי נראה עד כמה את קרובה.
טוב, טוב. אז אולי אני קצת מגזים. שכל אחד יכתוב על מה שהוא רוצה. אבל כאן אנחנו נותנים ביקורות, ואת ביקשת אחת. אז הדקי את החגורות, כי הנחיתה לא הולכת להיות רכה.
נתחיל מהפתיחה, ואני מצטער, אבל היא ממש חלשה. להתחיל עם מזג אוויר זה בנאלי. ככה מתחילים שיחה כשיש שתיקה מביכה, לא סיפור שאמור להיות רב מכר.את נותנת לנו אקספוזיציה מיותרת על שלושה נערות שהרגע סיימו כיתה ט' כשלפתע נורית מחליטה לחלוק את חברותיה בסיפור מעניין. ואז החלטת לדחוף לנו גם תיאור שלה, שזה מוזר כי אנחנו עוד לא יודעים איך הגיבורה (שירה) בכלל נראית, או ספיר.
בכל מקרה, מסתבר שנורית פגשה זקן באוטובוס שסיפר לה על מקום בחוף הים ששומע מחשבות ומגשים משאלות. עכשיו תסלחי לי, אבל בהנחה שנורית לא משקרת, זה לא נשמע אמין כל כך. כלומר, מתי פעם אחרונה *את* ישבת ליד זקן שסיפר לך כל מיני אגדות? (סבא שלך וחרדים לא נחשבים). זקנים בדרך כלל חופרים לך על נימוסים ודרכי ארץ. אבל לכי תדעי, אולי הוא בכלל היה איזה פדופיל שניסה לפתות אותה בסיפורים קסומים (למרות שלדעתי סוכרייה תהיה יעילה יותר).
הדיאלוגים שלך פשטניים מידי. אנשים לא מדברים ככה. ודמויות בסיפורים בהחלט לא צריכות לדבר ככה.
"אם מקום כזה באמת קיים" התלוצצה ספיר נערה עם תלתלים בהירים ועיניים גדולות וירוקות "אז אולי הוא ישמע את המחשבות שלי ואגשים את החלום שלי להיות שחקנית" - זה נשמע כמו משהו שילדה בגן תגיד ליד ההורים שלה, לא כמו משהו שנערה בת 15 תגיד ליד חברות שלה. ואת גם לא צריכה לדחוף תיאור של הדמות בכל פעם שהיא אומרת משהו. יש המון דרכים להעביר תיאור של דמות. היא יכולה להעביר אצבעות בתלתלים הבהירים שלה, או לגרד את העיניים הכחולות שלה (תיאור דרך פעולה זה הדבר).
"לא נראה לי" אמרה נורית "הניחוש שלי הוא שניתן להגשים רק משאלות שקשורות לים, כך שתמשיכי ללכת לחוג דרמה ואולי תהיי שחקנית." - למה שנורית תסיק דבר כזה?
אחרי זה מגיע דיאלוג שלם שעוסק בבנות ים. והיי, אני המומחה מספר אחת לבנות ים
אבל זו לא הסיבה היחידה שאני רוצה לעבור על הדיאלוג הזה:
"האיש ההוא אמר לי גם שיש דבר כזה בתולות ים" המשיכה נורית "הוא סיפר שראה באחת ההפלגות שלו שתי נשים מוזרות עם זנב של דג יושבות על סלע."
- אוקיי, נורית מטרידה אותי. היא תאמין לכל דבר שיספרו לה?
שתי הבנות האחרות התפקעו מצחוק "הוא בטוח היה משוגע" אמרה שירה "או שהמציא את כל הסיפורים שלו כדי לראות איך תגיבי."
"הוא נשמע לי לגמרי רציני." השיבה נורית. -
האמת, זה יכול להיות נחמד אם נורית תתואר כילדה פתי, אולי עם פיגור קל, שלא ממש מתנהגת בהתאם לגילה. אבל אז מה ספיר ושירה עושות איתה?
"אני לא מבינה איך הן בכלל מתרבות" אמרה ספיר "אם יש אצלן רק נשים." - פתאום עברנו מלדבר על זקנים משוגעים לבנות ים
"אבל יש גם בני ים בחלק מהסיפורים" אמרה נורית. "ואצל בנות ים ברוב הסיפורים הזנב נהפך לרגליים כשהיא מתייבשת, אז הן בטח יכולות לנהל רומן עם בן אדם" "בסרטים מתארים בנות ים כבחורות יפות עם קול יפה
(איזה סרטים? יש את בת הים הקטנה, ועד איזו סדרת אנימה, וזהו פחות או יותר. לא זוכר עוד סרטים שיש בו בנות ים ששרות), אבל יש גם סיפורים על בתולות ים שמסוגלות להרוג ולאכול בן אדם." אמרה ספיר. "קראתי במיתולוגיה על הסירנות שמתאורות כחצי אישה חצי דג." אמרה נורית "הן היו שרות בקול יפה כדי לפתות מלחים ואז הספינה הייתה מתרסקת על הסלעים וטובעת, אף אחד לא יודע איך הן נראו בדיוק כי מי שראה אותן כבר לא חזר." "ואז הן כנראה היו אוכלות אותם." אמרה ספיר.
"מה השטויות שאתן מדברות?!"
התערבה שירה "מה לא ברור לכן שבנות ים זו המצאה והן קיימות רק בסיפורי ילדים? -
בוקר טוב אליהו... כלומר, שירה.
עכשיו תראי, אני מכיר טוב מאוד את הערך בויקיפדיה על בנות ים. אני הרי כתבתי אותו (אוקיי, לא באמת, אבל נגיד
). בכל מקרה, מה שעשית פה זה לקחת את הערך מויקיפדיה ודחפת אותו לתוך הפה של הדמויות בסיפור כי החלטת שהקוראים צריכים ללמוד על בנות ים לפני שהם יפגשו אחת.
אלא שלא.
כי הרסת פה את כל ההפתעה. עשית לנו ספויילר.
בכלל, כל הדיאלוג הזה שלהן, מהסיפור על הזקן ועד לבנות הים הוא סתם ספויילר אחד גדול למה שהולך לקרות עוד חצי עמוד בערך. למה הן לא יכולות להיות סתם נערות שהולכות לבלות בים? מדברות, שוחות, רבות (כי חשוב שיהיה קונפליקט ברקע) ואז פתאום אחת מהן הופכת לבת ים.
אז אחר כך הבנות נכנסות למים, שוחות מדברות ועושות בערך את כל מה שהצעתי לך קודם. רק שאת מספרת לי את כל זה במין fast forward כזה. כאילו את מנסה להריץ מהר מהר שנגיע לקטע המעניין. ואת עושה את זה הרבה בסיפור שלך. מספרת הרבה ומראה מעט. אל תספרי לי על שלושה חברות שהולכות לים. תראי לי אותן.
בכל מקרה, שירה מפנטזת על בנות ים, הולכת לאורך החוף ומגיעה באורח פלא למקום שהזקן סיפר עליו ומוצאת שם קונכיה זוהרת.
לבסוף הגיעה אל אזור מבודד של החוף על החול הייתה מונחת קונכייה גדולה וזוהרת בזוהר צבעוני שהתחלף בהדרגתיות מכתום לירוק ואז לכחול ורוד וסגול זה היה החפץ המוזר והמסתורי ביותר שראתה מימיה. ההיגיון הבריא אמר לה שעדיף לא לגעת בחפץ ולמהר לחזור אל חברותיה, ואולי מוטב היה לו הייתה נוהגת כך כי המעשה שבחרה לעשות באותו רגע שינה את חייה לנצח. - זה מוזר שאת מתייחסת לקונכייה כאל 'חפץ' כשאנחנו יודעים שמדובר בקונכייה.
אחרי הקטע הזה, ממש בשורה הבאה (בלי אפילו רווח נוסף) נקודת המבט עוברת אל שתי הבנות האחרות שלא מוצאות את שירה. מעבר לכך שהמעבר הזה הוא מאוד צורם, למה הוא הכרחי? למה אנחנו צריכים לדעת שספיר ונורית מחפשות אותה?
כשנקודת המבט חוזרת אל נורית אנחנו מגלים שהיא הפכה לבת ים.
הצרחה שהשמיעה לא הייתה צרחה רגילה. לא היו לה עוד מיתרי קול כמו שיש לבני האדם, לקולה היה תדר על שמע שאינו נקלט באוזן האנושית אלא מובן ליצורי ים בלבד. - לא ברור אם הסיפור מסופר ע"י מספר יודע כל או שכל מה שרשמת פה זה משהו ששירה הבינה. חוץ מזה, למה את מספרת לנו את זה עכשיו אם פסקה אחרי היא פוגשת שני בני ים:
הם הקיפו את הנערה המבוהלת וצחקו. ליתר דיוק הם לא דיברו ולא צחקו כפי שעושים בני האדם אלא הביעו את עצמם על ידי צלילי על שמע. אם בן אדם היה יכול לשמוע אותם, לא היה מצליח להבין דבר וסביר לוודאי שהיה מחשיב את הקולות שהשמיעו לרחש הגלים ויללות הרוח. אבל מכיוון ששירה נהפכה לבת ים היא הייתה מסוגלת לזהות את הצלילים ששמעה כדיבור והבעת רגשות. - זה כמעט אותו הדבר מה שרשמת קודם. אין צורך לחזור על מידע פעמיים. בטח שלא במרחק של פסקה.
אבל עזבי את כל זה רגע. יש משהו ממש מהותי שחסר בסיפור שלך. אני לא בטוח איך לקרוא לזה. פליאה? חיות? משהו שיגרום לי להרגיש שאני בתוך הסיפור וחווה אותו יחד עם הדמויות. הגיבורה שלך הפכה לבת ים אבל אני לא רואה את הפאניקה שלה. הגיבורה פוגשת בני ים לראשונה בחייה ו... כלום. היא מדברת איתם כרגיל (מאיפה היא בכלל מבינה את השפה שלהם? זה שיש לה את הכלים לדבר בשפה שלהם לא אומר שהיא מבינה אותה.) איפה הפליאה? הסקרנות? אני שוב מרגיש שאת מספרת לי במקום להראות. אני רוצה להרגיש שאני בתוך המים. אני רוצה להרגיש איך זה לא לנשום בעזרת הריאות (איך היא נושמת אצלך אגב?) אני רוצה להרגיש שאני שם, חלק מהתפאורה וההתרחשות. אבל אני לא מרגיש את זה.