כחול - חצי 1
חושך. אני רואה כתם כחול. קובלט מתכתי ששולח גרורות סרטניות אל תוך שדה הראיה שלי ומאלץ אותי לפקוח את העיניים. שתיקה. הרחם שלי נלפת מבפנים. כל שחלה היא כמו חבצלת פעורת עיניים שמתכווצת לפתע ונסוגה לתוך עצמה. מכלול שלם של דימויים לא ברורים גורם לי להתמתן, לקטון, לחפש נקודות ציון בתוך עצמי. והעצמי שלי לא קוהרנטית. כואב לה. היא עטופה בשמיכה דקיקה של עקצוצים ומיחושים וצריבה בלתי נסבלת. מבפנים היא חבולה, מתחבאת בין הלב לצלעות. מפחדת להציץ החוצה. אני צריכה לקחת אותה ביד, ולהצעיד אותה בזהירות בין האיברים המרטיטים. הלב דופק בראשנו. בום-בום-בום של ענבל מסתחרר בתוך פעמון ענקי, מזרים את הדם לכל קצוות הגוף. אני מזהה את נועה, כשהיא רוכנת מעל הגוף הדומם. שלום נועה, אני מנסה למצמץ אליה מתוך הקובלט המסנוור. היא לא רואה אותי, אבל אני לא מופתעת. האישה שהיא אני, שוכבת על מיטת בית חולים, כשאינספור צינורות פועמים אליה וממנה, בניסיון לשמר את ניצוץ החיים הדליל שפועם בתוכה. אני אומרת לעצמי שלום. אני יודעת שהיא מזהה אותי. אני מנסה לשדר לה שהכאב הוא זמני, שהצריבה תעלם עם הזמן ותשאיר אותנו חופשיות וחלקלקות כמו כלב ים בלגונה קפואה. היא שותקת, והשתיקה שלה מכאיבה לי. אני לא יודעת כמה זמן יש לי ולה ביחד. הגוף הזר שאני מעורבבת בתוכו פועם בי תחושה של דחיפות. מטריד אותי להיות חלק מאדם שאני לא מכירה. הגובה הפתאומי שנקלעתי אליו גורם לי סחרחורת. מהולה בו, אני מביטה על העולם מגובה רב בהרבה ממה שהייתי מורגלת אליו. מטר שמונים וחמש. מטר תשעים, אני מנסה לגבש הערכה. וכבר הוא קורע אותי ממנה. במעומעם, אני קולטת זרם של הבהובים מהגוף הזר. הכאב שלו נקלט אצלי בצורה אחרת, חבוי מתחת למעטה של הדחקה: כאילו אם יסרב להרגיש אותו, הכאב ילך. כשהוא נסוג לאחור, מנתק אותי ממנה, אני זועקת. ביגון. בכעס. אני רוצה לחזור, להתנחם במראה הגוף החבול והפצוע שהוא אני, אבל לו יש תכניות אחרות. אני מנסה לשחזר את האירועים שקדמו לרגע הזה. חלק גדול מזיכרונותיי טבוע ברקמות של גופי. הזכרון קשה עלי מאוד בלעדיה. אני יודעת שהייתי שיכורה, אבל השיכרון נטול תחושת ממשות כשהוא מנותק מהסחרחורת הקלה שמתלווה להיזכרות בו. אני מחפשת את תחושת הזכרון בתוך הגוף שמכיל אותי. הוא מכיר שכרון. כמוני, אבל אחרת. אני מתמלאת באקסטזה רגעית. השיכרון שלו נחווה כהרגשה של היי. השכרות שאני זוכרת היא פטפוט בלתי נגמר. בחילה מעורבת בסינוור. ריקוד- אני יודעת שרקדתי. האורות מהבהבים. הוא אוהב את האורות מהבהבים עליו. הם נותנים לו תחושה של אומניפוטנציה, בזמן שאני אהבתי להתחבא בחושך היחסי של רחבת הריקודים. אני יודעת שהוא נהג. נחמד למצוא בעצמי שמץ של ידיעה, צוננת ומוחשית. ואז אני נשטפת ברגשות האשם שלו. הבנאליה מכה אותי. הבנאליה מעצבנת אותי. אני לא רוצה להיות כלואה בתוך הגוף שלו. אני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה. רמץ של עיניים כחולות; אותו קובלט מטאלי שרודף אותי עכשיו. ריקנות סתמית ופוחזת. אף פעם לא אהבתי את החברים של נועה. מי עוד היה אתנו ברכב? אני, ונועה. הוא, ליד ההגה.. עוד בחור, שאינני מצליחה לזכור. אני יודעת, במעורפל, שחוויתי את הבחור ההוא בעצמות פיזיות היסטריות. אני לא מסוגלת לשחזר אותו בלי הגוף שלי, בלי הפעימות הנעימות אבל המטרידות בין הרגליים. אנחנו יוצאים מבית החולים. הוא נוהג במאזדה שמורה היטב. לרגע אני תוהה אם ברכב הזה ישבנו אתמול, אבל ברור לי שלא. הרכב ההוא- סדק בזכוכית החלון, שלדה שמתעקמת לאט, כאילו עשר אצבעות ענקיות מנסות לכלוא אותה בתוך אגרוף צר. למה אני ולא הוא? אני מתגעגעת לאמא שלי. אני רוצה הביתה לתוך המהות העוטפת של זרועותיה שנבצר ממני לשחזר. אני שונאת אותו. שונאת אותו שונאת אותו. לאן אנחנו נוסעים? ומי האידיוט שנתן לך בכלל רישיון? אני רוצה שתמות. אני רוצה לתקוע בך אצבעות ולקרוע את הבשר שלך ולעקור לך את הלב ולקשור לך את המעיים בגלל שלקחת את אמא שלי. הפעם הראשונה שאני רואה את הפנים שלו, זה בתוך ראי. אני חושבת שאנחנו בדירה שלו. אני מרגישה את האשמה שעוטפת אותו, מרגישה את הרצון למצוא חיק להתנחם בו ואז את הסלידה העצמית שגורמת לו להתבודד. מגיע לך, אני אומרת להשתקפות בראי, לעיניים הכחולות, המזועזעות. הוא לא התרחץ מאז אתמול. זיפים כהים מכסים את סנטרו. הצחנה החמוצה נדבקת אלי, מזדחלת את תוך הנקבוביות שלו ומטמאת אותי. אני רוצה ללכת להתקלח, הוא בוחר להעניש את עצמו עם הלכלוך. באיטיות, הוא פורם את הרוכסן של מכנסיו, שולח יד לאחוז את הזין. הדמעות מצטברות אצלו בגרון בזמן שהוא מאונן. למעלה ולמטה, גוש הבשר החמים נסחט בין אצבעותיו והעונג מטפס ומטפס עד שהוא מוצא גם אותי. כשאנחנו צונחים בבכי על המיטה, אני מרגישה סוג של הזדהות. הוא טיפוס חברותי, מהזן שחי ונושם אנשים. הצורך שלו בהם רודף אותי, מכרסם אותי מבפנים, אבל אני לא מנסה לשדר לו שהכל בסדר. ההתנזרות שלו גורמת לי סוג של סיפוק. הוא מעניש את עצמו ואני תומכת. קשה לו להירדם. השעות הראשונות הן הקשות ביותר, אני מהרהרת. מאוכסנים בי עשרות ומאות ספרים, אינספור תכניות טלוויזיה. צרובה עלי תרבות שלמה שגורמת לי לעצב את המילים האלו. אני תוהה איך הייתי חשה במקומו. תמיד נתקלתי בקשיים לעבד הלם, או צער, או אבדן. הנטייה האוטומטית היא לסמם את עצמי עד קהות, להתערב במחזור הדם ולשלוח ים של משככי כאבים שירכך וירגיע. אבל לא ככה אצלו. הוא שם. הגוף שלו מעלה באוב את השניות שלפני, מתנועע בחיקוי לחיים. הסטה קלה של ההגה לימין הייתה מצילה אותי ואת הנוסע הנוסף שלא אני ולא הוא הכרנו באמת. למה הוא כופה עלי את זה, אני מתקוממת, מנסה לרפות את שריריו, לגרום לו להעביר הילוך. תירדם, אני עייפה. כולי מתמוללת, מתפוגגת מרוב עייפות. אני נהפכת לחלקיקים זעירים של הוויה בניסיון להתמסמס. הוא לא נותן לי. שוב ושוב הוא מוביל אותי לתוך הסיוטים שלו. רק אחרי זמן ארוך הוא נכנע, מרשה לעצמו לצוף על הערפל שיצרו הסמים הטבעיים שעיריתי לתוכו. סוף כל סוף אני יכולה לנוח. הקימה בבוקר שלמחרת מלווה בכאב ראש נוראי. הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, איך להרגיש את מה שהוא מרגיש, ולכן הראש שלו מתפוצץ. מרוב מחשבות. מרוב אשמה. שיזדיין. סוף כל סוף מקלחת. המים נוגעים בי, מלטפים את קצותיי. אני כמעט יכולה לטעום אותם על לשונו. הייתי רוצה לעמוד לנצח מתחת לזרם, לספוג את המהות האחרת של המים לתוכי, אבל הוא ממהר. דחוף לו להתייבש ולצאת מכאן.
חושך. אני רואה כתם כחול. קובלט מתכתי ששולח גרורות סרטניות אל תוך שדה הראיה שלי ומאלץ אותי לפקוח את העיניים. שתיקה. הרחם שלי נלפת מבפנים. כל שחלה היא כמו חבצלת פעורת עיניים שמתכווצת לפתע ונסוגה לתוך עצמה. מכלול שלם של דימויים לא ברורים גורם לי להתמתן, לקטון, לחפש נקודות ציון בתוך עצמי. והעצמי שלי לא קוהרנטית. כואב לה. היא עטופה בשמיכה דקיקה של עקצוצים ומיחושים וצריבה בלתי נסבלת. מבפנים היא חבולה, מתחבאת בין הלב לצלעות. מפחדת להציץ החוצה. אני צריכה לקחת אותה ביד, ולהצעיד אותה בזהירות בין האיברים המרטיטים. הלב דופק בראשנו. בום-בום-בום של ענבל מסתחרר בתוך פעמון ענקי, מזרים את הדם לכל קצוות הגוף. אני מזהה את נועה, כשהיא רוכנת מעל הגוף הדומם. שלום נועה, אני מנסה למצמץ אליה מתוך הקובלט המסנוור. היא לא רואה אותי, אבל אני לא מופתעת. האישה שהיא אני, שוכבת על מיטת בית חולים, כשאינספור צינורות פועמים אליה וממנה, בניסיון לשמר את ניצוץ החיים הדליל שפועם בתוכה. אני אומרת לעצמי שלום. אני יודעת שהיא מזהה אותי. אני מנסה לשדר לה שהכאב הוא זמני, שהצריבה תעלם עם הזמן ותשאיר אותנו חופשיות וחלקלקות כמו כלב ים בלגונה קפואה. היא שותקת, והשתיקה שלה מכאיבה לי. אני לא יודעת כמה זמן יש לי ולה ביחד. הגוף הזר שאני מעורבבת בתוכו פועם בי תחושה של דחיפות. מטריד אותי להיות חלק מאדם שאני לא מכירה. הגובה הפתאומי שנקלעתי אליו גורם לי סחרחורת. מהולה בו, אני מביטה על העולם מגובה רב בהרבה ממה שהייתי מורגלת אליו. מטר שמונים וחמש. מטר תשעים, אני מנסה לגבש הערכה. וכבר הוא קורע אותי ממנה. במעומעם, אני קולטת זרם של הבהובים מהגוף הזר. הכאב שלו נקלט אצלי בצורה אחרת, חבוי מתחת למעטה של הדחקה: כאילו אם יסרב להרגיש אותו, הכאב ילך. כשהוא נסוג לאחור, מנתק אותי ממנה, אני זועקת. ביגון. בכעס. אני רוצה לחזור, להתנחם במראה הגוף החבול והפצוע שהוא אני, אבל לו יש תכניות אחרות. אני מנסה לשחזר את האירועים שקדמו לרגע הזה. חלק גדול מזיכרונותיי טבוע ברקמות של גופי. הזכרון קשה עלי מאוד בלעדיה. אני יודעת שהייתי שיכורה, אבל השיכרון נטול תחושת ממשות כשהוא מנותק מהסחרחורת הקלה שמתלווה להיזכרות בו. אני מחפשת את תחושת הזכרון בתוך הגוף שמכיל אותי. הוא מכיר שכרון. כמוני, אבל אחרת. אני מתמלאת באקסטזה רגעית. השיכרון שלו נחווה כהרגשה של היי. השכרות שאני זוכרת היא פטפוט בלתי נגמר. בחילה מעורבת בסינוור. ריקוד- אני יודעת שרקדתי. האורות מהבהבים. הוא אוהב את האורות מהבהבים עליו. הם נותנים לו תחושה של אומניפוטנציה, בזמן שאני אהבתי להתחבא בחושך היחסי של רחבת הריקודים. אני יודעת שהוא נהג. נחמד למצוא בעצמי שמץ של ידיעה, צוננת ומוחשית. ואז אני נשטפת ברגשות האשם שלו. הבנאליה מכה אותי. הבנאליה מעצבנת אותי. אני לא רוצה להיות כלואה בתוך הגוף שלו. אני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה. רמץ של עיניים כחולות; אותו קובלט מטאלי שרודף אותי עכשיו. ריקנות סתמית ופוחזת. אף פעם לא אהבתי את החברים של נועה. מי עוד היה אתנו ברכב? אני, ונועה. הוא, ליד ההגה.. עוד בחור, שאינני מצליחה לזכור. אני יודעת, במעורפל, שחוויתי את הבחור ההוא בעצמות פיזיות היסטריות. אני לא מסוגלת לשחזר אותו בלי הגוף שלי, בלי הפעימות הנעימות אבל המטרידות בין הרגליים. אנחנו יוצאים מבית החולים. הוא נוהג במאזדה שמורה היטב. לרגע אני תוהה אם ברכב הזה ישבנו אתמול, אבל ברור לי שלא. הרכב ההוא- סדק בזכוכית החלון, שלדה שמתעקמת לאט, כאילו עשר אצבעות ענקיות מנסות לכלוא אותה בתוך אגרוף צר. למה אני ולא הוא? אני מתגעגעת לאמא שלי. אני רוצה הביתה לתוך המהות העוטפת של זרועותיה שנבצר ממני לשחזר. אני שונאת אותו. שונאת אותו שונאת אותו. לאן אנחנו נוסעים? ומי האידיוט שנתן לך בכלל רישיון? אני רוצה שתמות. אני רוצה לתקוע בך אצבעות ולקרוע את הבשר שלך ולעקור לך את הלב ולקשור לך את המעיים בגלל שלקחת את אמא שלי. הפעם הראשונה שאני רואה את הפנים שלו, זה בתוך ראי. אני חושבת שאנחנו בדירה שלו. אני מרגישה את האשמה שעוטפת אותו, מרגישה את הרצון למצוא חיק להתנחם בו ואז את הסלידה העצמית שגורמת לו להתבודד. מגיע לך, אני אומרת להשתקפות בראי, לעיניים הכחולות, המזועזעות. הוא לא התרחץ מאז אתמול. זיפים כהים מכסים את סנטרו. הצחנה החמוצה נדבקת אלי, מזדחלת את תוך הנקבוביות שלו ומטמאת אותי. אני רוצה ללכת להתקלח, הוא בוחר להעניש את עצמו עם הלכלוך. באיטיות, הוא פורם את הרוכסן של מכנסיו, שולח יד לאחוז את הזין. הדמעות מצטברות אצלו בגרון בזמן שהוא מאונן. למעלה ולמטה, גוש הבשר החמים נסחט בין אצבעותיו והעונג מטפס ומטפס עד שהוא מוצא גם אותי. כשאנחנו צונחים בבכי על המיטה, אני מרגישה סוג של הזדהות. הוא טיפוס חברותי, מהזן שחי ונושם אנשים. הצורך שלו בהם רודף אותי, מכרסם אותי מבפנים, אבל אני לא מנסה לשדר לו שהכל בסדר. ההתנזרות שלו גורמת לי סוג של סיפוק. הוא מעניש את עצמו ואני תומכת. קשה לו להירדם. השעות הראשונות הן הקשות ביותר, אני מהרהרת. מאוכסנים בי עשרות ומאות ספרים, אינספור תכניות טלוויזיה. צרובה עלי תרבות שלמה שגורמת לי לעצב את המילים האלו. אני תוהה איך הייתי חשה במקומו. תמיד נתקלתי בקשיים לעבד הלם, או צער, או אבדן. הנטייה האוטומטית היא לסמם את עצמי עד קהות, להתערב במחזור הדם ולשלוח ים של משככי כאבים שירכך וירגיע. אבל לא ככה אצלו. הוא שם. הגוף שלו מעלה באוב את השניות שלפני, מתנועע בחיקוי לחיים. הסטה קלה של ההגה לימין הייתה מצילה אותי ואת הנוסע הנוסף שלא אני ולא הוא הכרנו באמת. למה הוא כופה עלי את זה, אני מתקוממת, מנסה לרפות את שריריו, לגרום לו להעביר הילוך. תירדם, אני עייפה. כולי מתמוללת, מתפוגגת מרוב עייפות. אני נהפכת לחלקיקים זעירים של הוויה בניסיון להתמסמס. הוא לא נותן לי. שוב ושוב הוא מוביל אותי לתוך הסיוטים שלו. רק אחרי זמן ארוך הוא נכנע, מרשה לעצמו לצוף על הערפל שיצרו הסמים הטבעיים שעיריתי לתוכו. סוף כל סוף אני יכולה לנוח. הקימה בבוקר שלמחרת מלווה בכאב ראש נוראי. הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, איך להרגיש את מה שהוא מרגיש, ולכן הראש שלו מתפוצץ. מרוב מחשבות. מרוב אשמה. שיזדיין. סוף כל סוף מקלחת. המים נוגעים בי, מלטפים את קצותיי. אני כמעט יכולה לטעום אותם על לשונו. הייתי רוצה לעמוד לנצח מתחת לזרם, לספוג את המהות האחרת של המים לתוכי, אבל הוא ממהר. דחוף לו להתייבש ולצאת מכאן.
סיפור שונה ויפה. מצב מוזר ומעניין של תודעה בתוך תודעה, בלי הסברים ותאוריות מיותרות שמוציאים מזה את העניין. עוד משהו,לא קל לתאר פיסיות ואת עושה את זה טוב.דבר אחד, חבל שהשפה קצת כבדה ומסורבלת. משפטים פשוטים יותר,מילים עבריות במקום לועזיות, והקטע הזה היה הרבה יותר סוחף ו"שואב פנימה". אגב, כל מי שחושב שהקטע הזה אינו מד"ב, מה אתם חושבים על "למות מבפנים"? (סילברברג)..