כחו אותי לשם

[פרוזק]

כחו אותי לשם

שוב נשערתי ערה בלילה רק בשביל לוודע שהשמש אכן תשוב לזרוח ואז הלכתי לישון לא שממש נרדמתי אבל העיקר הכוונה. כמה זמן אדם יכול להסתובב בלי לישון כמאת? מיותר לציין שב9 בבוקר זרקו אותי מהמיטה אז עברתי לסלון ושוב היה קטע דיי משעשע במובן העצוב של אני מרוחה על השפה ובוכה לעצמי ואמא שלי יושבת מטר ממני ולא רואה קלום בעמת ניסיתי לדבר איתה אתמול בלילהאפילו סיפרתי לה על סהר והכל אבל היא טוב נו זה לא ממש עיניין אותה יש דברים חשובים יותר ב4 לפנות בוקר כמו למשל הסרט בטלויזיה אבל בחיית למה אני מחפשת צידוקים לדכאון שלי בהתנהגות הרעה של אמא שלי אוף עזבו תשכחו מזה יעבור לי

 

[lance-knight]

פרוזק יקרה

גם אני פעם הייתי בדכאון בגלל שההורים לא מבינים אותי עד הסוף. חשבתי לעצמי: אני ממש בודד. אפילו עם ההורים אי אפשר לדבר. אבל הבנתי עכשיו דבר אחד-רק אתה יכול להבין את עצמך עד הסוף. אם אתה לא תעזור לעצמך אין איש שיוכל להוציא אותך מהבוץ. אז אל תהיי בדכאון בגלל זה.

 

[פרוזק]

אז זהו ש....

אני לא בדיכאון בגללם הסיפור שלהם זה כמו טיפה בכוס מים שכבר כך גולשת או שאולי כל הציניות שלי ביחס הלייהם היא בעצם ... טוב לא משנה אין לי כוח לניתוחים פסיכולוגים עצמיים. לו רק יכולתי פעם אחת ולתמיד למצוא משהו שיעזור בעמת משהו בסיגנון של זריקת הפלא משהו בסיגנון של אנטיביוטיקה לוכחים עשרה ימים וזה עובר או אולי משהו בסיגנון של המקות חשמל ללב?

 

[lance-knight]

לצערי פרוזק

אין תרופת פלא. המצב דורש עבודה רבה. מצד שני זה אפילו יותר טוב, כי ככה אפשר לומר שהשגת את השיפור בכוחות עצמך ויהיה במה להתגעות.

 

[נטע....]

רציתי להגיד לך משהו, פרוזק

לפעמים נדמה שאין עוד טעם שהאושר לא ישוב אף פעם הכל מסביב אפל, חשוך וקודר ולמה להמשיך מדוע לא לוותר? את עם הכאב נשארת לבד לא רוצה בכלל לראות אף-אחד היד המושטת אינה נענית כי אין שם מי שמוכן לתת אבל בסוף הם עולים ופורצים כוחות הנפש אלייך נחלצים הם נמצאים שם תמיד בתוכך ותמיד מוכנים הם בשבילך רק מילה טובה אותם מעוררת פתאום את לרגע מאושרת והם לוחשים לך: את חזקה לבד את עומדת בכל מצוקה כי הם תמיד בפנים שם איתך אותם כוחות אדירים שלך ורק הם שיוכלו לך לעזור לשוב לחייך ולראות את האור. הבנת?

 

[פרוזק]

הבנתי אבל

האושר לא גר פה יותר וגם התקווה עברה דירה היאוש שכן קרוב עמוק בפנים אולי יושבים הכוחות אבל מונחות עלייהן פלתות גדולות וקבדות של דמעות וכאב ניצוץ של אושר מנסה לפלס דרך בין הררי חרדות וצונח גוסס מתחת לעץ המציאות אז הבנתי למה את מתכוונת אבל ..... האושר לא גר פה יותר

 

[נטע....]

ובכל זאת...

מההודעות שאת כותבת כאן, אני יודעת כמה קשה לך וכמה הכאב עצום. ואני מכירה את הכאב הזה כי גם אני חוויתי אותו לא פעם. אבל יחד עם זאת, את אדם חזק ואני רואה את זה בעצם ההתמודדות שלך עם הדכאון ובעצם העובדה שבכל זאת, כן יכולת לחייך מבעד לדמעות הכאב. זוכרת את התגובה שהשארת לי לפני יומיים-שלושה, כשכתבתי לך על הצורך לקבל ולתת? היה לי ממש כיף לדעת אז שהעליתי חיוך על שפתייך ולו לרגע קטן. את חזקה, פרוזק, אל תשכחי את זה. ובזכות הכוח הזה שלך, את תנצחי את הדכאון. שלך נטע

 

[סהר-תמיכה]

כתבת לה כל כך יפה

אין מה להוסיף...

 

[פרוזק]

לפעמים נשבר לי

מזה שכל מה שרואים זה את הכוחות ואת היכולת לחייך בתוך השחור אבל כזאת אני גם כשאני אכי למטה אני יחייך גם אז רק מעתים יראו מה בעמת קורה לפעמים אני רוצה שישכחו לרגע מהכוחות אללו ויתנו לי להשאר עם הכאב ויראו את הכאב

 

[סהר-תמיכה]

רואים...

אבל רוצים לעזור. אז אומרים כל מיני דברים כאלה... מין טבע אנושי שכזה. אבל נראה לי שמכל המקומות, כאן מבינים יופי מה את מרגישה, לפחות 90% מהפורום הזה. פרוזאק, מה היית רוצה שנגיד? מה עוזר? או בכלל לא ללכת בכיוון של לעזור? סתם מתייעצת איתך.

 

[פרוזק]

אמממממ

אני ממש לא יודעת כנראה שמהפסיכולוגית שלי אני מצפה שתעזור מכם אני פשוט מצפה שתהייו שם שתעזרו לי לרוקן את הפח מה שנקרא איוט ואני לא טובה בלתת לאנשים לאחזיק לי את היד במציאות כנראה שהחזקת יד וירטואלית תחזק ולו בטיפה אבל אני בעמת לא יודעת אני רק יודעת שזה מעצבן לשמוע כל הזמן על הכוחות שלי בזמן שאני בשביזות עטומית

 

[סהר-תמיכה]

טוב, אני מקווה שכולם הבינו

ולא נגיד לך יותר כאלה דברים.

 

[פרוזק]

תודה ../images/Emo13.gif

אפשר לפעמים אבל לא צריך לאגזים

 

[סהר-תמיכה]

טוב... ../images/Emo13.gif

 

[stonefroze]

איזה מצחיקה את!

פרוזק היקרה, כבר מספר פעמים אני קורא את ההודעות שלך ולפעמים פורץ בצחוק. תודה לך שאת מסוגלת להצחיק אחרים גם כשאת מדברת על דברים קדורניים. אני מאחל לך הרבה צחוק,גם כשרע וגם לכולנו.

 

[פרוזק]

ציניות כדרך טיפול

לא פעם אפשר לראות אנשים קתועיי רגליים שמידבדחים על מצבם הרפואי דבר שלפעמים דיי מעיק לא נוח ומוזר לסובבים אותם לאנשים שלא מכירים את הבעיה מקרוב כשהלכתי פעם עם חברה שלי שהיא עיוורת לגמראי ורציתי לשניה לקפוץ לקנות משהו ביקשתי ממנה שתסים עין על הדברים אנשים מסביב הסתקלו עליי כאילו אני מפגרת במין מבט כזה של מה את לא רואה שהיא לא רואה והיא לאותם אמרה בסדר ושמה את המקל שלה על התיק. הבדיחות העלובות הללו נותנים לנו את הכוח להתמודד עם דברים כואבים ביותר זו מעיין השלמה ועדיף שאני ישתוק אני סתם מבלבלת במוח

 

[נטע....]

הומור כדרך טיפול

כמה שאני מסכימה איתך, פרוזק. לפעמים באמת יש להשתמש בהומור ואפילו לצחוק על עצמנו, בדיוק כמו הצורך לבכות כשכואב. זאת פעולה אולי הפוכה, אבל משיגה את אותה מטרה. אני חושבת על כל האנשים הנורא רציניים האלה שבמצבים של אבל (נגיד יום הזכרון), אם תעזי רק להעלות חיוך קטן על השפתיים, הם ישר יצעקו עלייך: איך את מרשה לעצמך לצחוק במצב כזה? כן, אנשים לא יכולים להבין את זה כנראה, אבל הומור הוא דרך טיפול, אפילו יש סדנאות צחוק שבהן אפשר ללמוד על הכלי הנפלא הזה ואיך להשתמש בו בזמנים קשים. ואת בכלל לא מבלבלת במוח, פרוזק. אמרת דברים מאוד נבונים רק שלאנשים אולי קשה להבין את זה. באהבה נטע