אלישיר פסיכופטו
New member
כחיות המנהמות ביער - חלק ראשון
בעזי"ת http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=162584 "קומי רני בַלַיְלָ לראש אשמרות, שפכי כמים לבך נכח פני ה´" (איכה ב´ י"ט) , אמר הנביא ירמיהו. ליד השוּל הגדול של ברסלב במאה שערים ירושלים, כל שלש לפנות בוקר, יוצאת לה הסעה מיוחדת במינה. מתאספים יהודים ונוסעים אל יער שמואל הנביא, צפונה לירושלים, נוסעים להתבודד ולשפוך שיחם לפני בורא עולם. כשעה אחת הם ישהו שם, ובסיומה ההסעה תחזור אל עיבורה של עיר, אל מרכז המטרופולין של ירושלים. אולי יש בהם כמוני, הולכים לישון לפני השקיעה וקמים לקראת חצות. רובם מדירים שינה מעיניהם. ניסים היה ישן ארבע שעות בלילה במקרה היותר טוב, וכך למשך שנים. כמה בלתי נתפס הוא הכח שפעם בו והביאו לקום בחצות, לילה אחרי לילה. כמה מופלאים הם הגעגועים שגברו על המציאות. בעזרת ה`, שמא אצליח ואעביר אליכם הקוראים מעט מזעיר מהחויה הקסומה של השדה, של הפעלד. נעתקות המילים ממני, דהויות ואפורות ככל שיהיו מוצלחות. רגע אחד אתה נמצא בתחומה התודעתי של העיר, ובמשנהו אתה נמצא במקום של פלא, בחויה בל תתואר. היער האפלולי באישון לילה. הוא בכלל לא נמצא בעולם הזה, אותו מקום. בכלל לא בעולם הזה. במקום אחר לגמרי. כשיגיע משיח. פוסע לתוך מסתור העצים. שקט נורא הוד בסביבה הקרובה. קולות הלילה ממלאים את האוזן בחיוניות מרנינה. הולך, ושומע את צלילי האצטרובלים נמעכים תחת רגלי, מנגינה עריבה שרק מטלטלת עוד ועוד את הלב, בהתרגשות נעורים. אין נפש חיה מסביב, אין אדם מקשיב. רק אני ואבא בשמים. מרחוק נשמעים צעקות של מישהו שקורא במלוא גרונו אל א-לקיו, מישהו שסוף סוף מרגיש משוחרר מספיק לתת לרגשותיו ביטוי. יש לי שם פינה קבועה. פעמים שהייתי יורד מההסעה בריצה, בכיסופים ובלב עולה על גדותיו. גם לפני שנה הייתי בה. גם לפני שנתים. שביל לאורך כמה עשרות מטרים, המשקיף מרחוק על ירושלים, מבעד לעלות היער. הולך באיטיות, וחוזר. שופך את כל אשר על ליבי, לפני מי שאמר והיה העולם. "ידיד נפש, אב הרחמן". כמה פעמים בכיתי לפניו. הולך, וידי מושטות מעצמן כלפי מעלה, כמחבקות את מי שלפניו עומד אני. רוח נכנסת בדברי, שם לפניו. כאילו מעין טמיר ונעלם נובע בתוכי. שואל משהו, ולפעמים עוד טרם אשלים את המשפט, כבר אדע את התשובה. הרגלים נמצאות על הקרקע, והלב למעלה למעלה. אתמול הרגשתי רטט בלתי פוסק, רוח המנשבת בקרבי. צלילות מיוחדת יש בשעות הקטנות. כולם ישנים, וגם מחשבותיהם ומעשיהם. "טוב להם וטוב לעולם". שעות של חסד, של רחמים. זכות באויר. פחות מעשים רעים בשעות האלה. הגס שמסביב מרפה ומניח, מסיר את אזיקיו מעל הרגש והעדינות. לב האבן נמס לו, השמחה וההתחדשות מתעוררים ממאסרם. כל שעות היממה אינן ולא כלום, לעומת השעות שלאחר חצות. ואמר רבי נחמן מברסלב, שאנשים משאירים את המחשבות שלהם, במקומות שהם עוברים, וכשאתה מהלך שם הן נדבקות אליך. שם, ביער, כמעט לא עוברים אנשים, וגם לא בכל יום. המקום הכי טוב להתחיל מחדש. המקום הכי טוב לחשוב מחדש. המקום הכי טוב להשאיר את כל הטעויות מאחורינו. לחזור משם ולא להיות האדם שיצא. בשבילי ברסלב, זה שלש בלילה בשדה. כשעומדים לפניו יתברך, זה אחרת לגמרי. אי אפשר לעשות עליו משחקים. אי אפשר לספר לו סיפורי סבתא. אי אפשר להתחבא ממנו ולהסתיר ממנו. מספרים לו משהו, ותוך כדי כבר יודעים את האמת. אין "הוא התחיל ראשון" (ואז הרוע שלי כבר צודק?). רק אותו, הגדול הגיבור והנורא, שמכיר אותנו לפני ולפנים. וכי לחינם אמר רבי נחמן על זאת, שאחד מהתנאים שהתנה עם מקורביו הוא "שלא יתנו לאחרים שירמו אותם ולא ירמו הם את עצמם"? אין נוסח קבוע. טוב להשתדל לחדש, ורק כלל אחד: לדבר מהלב: מספר על אתמול. מבקש עצה וישועה. מתפלל בשביל מישהו. מספר שלא התנהגתי יפה. מבקש סליחה ממנו יתברך. עורך לפניו חשבון נפש. מוצא בעצמי את הדברים הטובים. משתוקק שלא למצוא עוד את הדברים הלא. מבקש על מה שיהיה היום. ואפילו שאדבר שטויות, לא אכפת לי -העיקר שאדבר לפניו. "הדיבורים שאדם משיח ומדבר בינו לבין קונו, הם בחינת רוח הקודש. כי ע"י שנכנס לזה ומכריח עצמו ומכין עצמו לדבר לפני ה` ית`, שולח לו ה` ית` דיבורים בפיו שהם בחינת רוח הקודש" (ליקוטי עצות לרבי נתן מברסלב). יש לי שם עץ שמכיר אותי. ממש ככה, כפשוטו. מה אכפת לי שתתקלסו בי כולכם. החלטתי פעם אחת שהוא חבר שלי, והייתי נעמד דוקא לידו. בשלב מסוים כשהייתי מניח עליו את הידים, הרגשתי ממנו חום. בדקתי על עצים אחרים, ושום דבר. בדקתי עליו, וחום. וכבר נאמר בספר דברים שהאדם עץ השדה הוא. לפעמים אני ניגש לעצים, מניח עליהם את הידים. חברים שלי. מסביר רבי נחמן, שטוב מאוד להתפלל במקום שיש בו עצים וצמחים, שהם נכנסים בתוך התפילה ונותנים לה כח, מעלים אותה מעלה מעלה. רצה רבי נחמן מברסלב שיהיו חסידיו כחיות המנהמות ביער. בסוף ההתבודדות, בעשר דקות האחרונות, שופכים שיח על עם ישראל. צריך הרבה להתפלל עלינו. הרבה לעורר רחמי שמים. הרבה לדון לכף זכות. לפני שאני מתחיל, אני מבקש מא-לקי ישראל שיתן בפי דיבורים שינצחו אותו ויעוררו את רחמיו על בניו. שירחם על הדור האחרון לעם שסבל כל כך כל כך, ועוד לא שכח את שם א-לקיו. על איך שהיצר הרע הנורא כל כך שהצליח להכשיל את בני ישראל בחטא העגל, נכשל נכשל נכשל להעביר על דתו לחלוטין ולמחות את שם ישראל מהדור האחרון. איך שדין הוא שיגאל אותנו ברחמים. כשחוזרים לירושלים, העולם כמו חדש. כאילו מישהו עבר ושטף וצחצח והבריק את האויר. גם המחשבות הלא יפות של אתמול, הרגשות הלא טובים, כבר לא כל כך קשורים. כבר לא רלוונטיים. העיניים מתמלאות זוך וטוהר, חוט של חסד מעטר את הפנים. נכנס להתפלל ותיקין בשוּל, התפילה שעם הנץ החמה. אין תפילה כזאת באף מקום בעולם. "בחינת אבן השתיה", אמר הרב אליעזר ברלנד. שר את פסוקי דזמרה. הולך מצד לצד בסערה. בכל כוחי את קריאת שמע. בברסלב בוערת אש. איך זכיתי להיות ראוי לכל זאת??
בעזי"ת http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=162584 "קומי רני בַלַיְלָ לראש אשמרות, שפכי כמים לבך נכח פני ה´" (איכה ב´ י"ט) , אמר הנביא ירמיהו. ליד השוּל הגדול של ברסלב במאה שערים ירושלים, כל שלש לפנות בוקר, יוצאת לה הסעה מיוחדת במינה. מתאספים יהודים ונוסעים אל יער שמואל הנביא, צפונה לירושלים, נוסעים להתבודד ולשפוך שיחם לפני בורא עולם. כשעה אחת הם ישהו שם, ובסיומה ההסעה תחזור אל עיבורה של עיר, אל מרכז המטרופולין של ירושלים. אולי יש בהם כמוני, הולכים לישון לפני השקיעה וקמים לקראת חצות. רובם מדירים שינה מעיניהם. ניסים היה ישן ארבע שעות בלילה במקרה היותר טוב, וכך למשך שנים. כמה בלתי נתפס הוא הכח שפעם בו והביאו לקום בחצות, לילה אחרי לילה. כמה מופלאים הם הגעגועים שגברו על המציאות. בעזרת ה`, שמא אצליח ואעביר אליכם הקוראים מעט מזעיר מהחויה הקסומה של השדה, של הפעלד. נעתקות המילים ממני, דהויות ואפורות ככל שיהיו מוצלחות. רגע אחד אתה נמצא בתחומה התודעתי של העיר, ובמשנהו אתה נמצא במקום של פלא, בחויה בל תתואר. היער האפלולי באישון לילה. הוא בכלל לא נמצא בעולם הזה, אותו מקום. בכלל לא בעולם הזה. במקום אחר לגמרי. כשיגיע משיח. פוסע לתוך מסתור העצים. שקט נורא הוד בסביבה הקרובה. קולות הלילה ממלאים את האוזן בחיוניות מרנינה. הולך, ושומע את צלילי האצטרובלים נמעכים תחת רגלי, מנגינה עריבה שרק מטלטלת עוד ועוד את הלב, בהתרגשות נעורים. אין נפש חיה מסביב, אין אדם מקשיב. רק אני ואבא בשמים. מרחוק נשמעים צעקות של מישהו שקורא במלוא גרונו אל א-לקיו, מישהו שסוף סוף מרגיש משוחרר מספיק לתת לרגשותיו ביטוי. יש לי שם פינה קבועה. פעמים שהייתי יורד מההסעה בריצה, בכיסופים ובלב עולה על גדותיו. גם לפני שנה הייתי בה. גם לפני שנתים. שביל לאורך כמה עשרות מטרים, המשקיף מרחוק על ירושלים, מבעד לעלות היער. הולך באיטיות, וחוזר. שופך את כל אשר על ליבי, לפני מי שאמר והיה העולם. "ידיד נפש, אב הרחמן". כמה פעמים בכיתי לפניו. הולך, וידי מושטות מעצמן כלפי מעלה, כמחבקות את מי שלפניו עומד אני. רוח נכנסת בדברי, שם לפניו. כאילו מעין טמיר ונעלם נובע בתוכי. שואל משהו, ולפעמים עוד טרם אשלים את המשפט, כבר אדע את התשובה. הרגלים נמצאות על הקרקע, והלב למעלה למעלה. אתמול הרגשתי רטט בלתי פוסק, רוח המנשבת בקרבי. צלילות מיוחדת יש בשעות הקטנות. כולם ישנים, וגם מחשבותיהם ומעשיהם. "טוב להם וטוב לעולם". שעות של חסד, של רחמים. זכות באויר. פחות מעשים רעים בשעות האלה. הגס שמסביב מרפה ומניח, מסיר את אזיקיו מעל הרגש והעדינות. לב האבן נמס לו, השמחה וההתחדשות מתעוררים ממאסרם. כל שעות היממה אינן ולא כלום, לעומת השעות שלאחר חצות. ואמר רבי נחמן מברסלב, שאנשים משאירים את המחשבות שלהם, במקומות שהם עוברים, וכשאתה מהלך שם הן נדבקות אליך. שם, ביער, כמעט לא עוברים אנשים, וגם לא בכל יום. המקום הכי טוב להתחיל מחדש. המקום הכי טוב לחשוב מחדש. המקום הכי טוב להשאיר את כל הטעויות מאחורינו. לחזור משם ולא להיות האדם שיצא. בשבילי ברסלב, זה שלש בלילה בשדה. כשעומדים לפניו יתברך, זה אחרת לגמרי. אי אפשר לעשות עליו משחקים. אי אפשר לספר לו סיפורי סבתא. אי אפשר להתחבא ממנו ולהסתיר ממנו. מספרים לו משהו, ותוך כדי כבר יודעים את האמת. אין "הוא התחיל ראשון" (ואז הרוע שלי כבר צודק?). רק אותו, הגדול הגיבור והנורא, שמכיר אותנו לפני ולפנים. וכי לחינם אמר רבי נחמן על זאת, שאחד מהתנאים שהתנה עם מקורביו הוא "שלא יתנו לאחרים שירמו אותם ולא ירמו הם את עצמם"? אין נוסח קבוע. טוב להשתדל לחדש, ורק כלל אחד: לדבר מהלב: מספר על אתמול. מבקש עצה וישועה. מתפלל בשביל מישהו. מספר שלא התנהגתי יפה. מבקש סליחה ממנו יתברך. עורך לפניו חשבון נפש. מוצא בעצמי את הדברים הטובים. משתוקק שלא למצוא עוד את הדברים הלא. מבקש על מה שיהיה היום. ואפילו שאדבר שטויות, לא אכפת לי -העיקר שאדבר לפניו. "הדיבורים שאדם משיח ומדבר בינו לבין קונו, הם בחינת רוח הקודש. כי ע"י שנכנס לזה ומכריח עצמו ומכין עצמו לדבר לפני ה` ית`, שולח לו ה` ית` דיבורים בפיו שהם בחינת רוח הקודש" (ליקוטי עצות לרבי נתן מברסלב). יש לי שם עץ שמכיר אותי. ממש ככה, כפשוטו. מה אכפת לי שתתקלסו בי כולכם. החלטתי פעם אחת שהוא חבר שלי, והייתי נעמד דוקא לידו. בשלב מסוים כשהייתי מניח עליו את הידים, הרגשתי ממנו חום. בדקתי על עצים אחרים, ושום דבר. בדקתי עליו, וחום. וכבר נאמר בספר דברים שהאדם עץ השדה הוא. לפעמים אני ניגש לעצים, מניח עליהם את הידים. חברים שלי. מסביר רבי נחמן, שטוב מאוד להתפלל במקום שיש בו עצים וצמחים, שהם נכנסים בתוך התפילה ונותנים לה כח, מעלים אותה מעלה מעלה. רצה רבי נחמן מברסלב שיהיו חסידיו כחיות המנהמות ביער. בסוף ההתבודדות, בעשר דקות האחרונות, שופכים שיח על עם ישראל. צריך הרבה להתפלל עלינו. הרבה לעורר רחמי שמים. הרבה לדון לכף זכות. לפני שאני מתחיל, אני מבקש מא-לקי ישראל שיתן בפי דיבורים שינצחו אותו ויעוררו את רחמיו על בניו. שירחם על הדור האחרון לעם שסבל כל כך כל כך, ועוד לא שכח את שם א-לקיו. על איך שהיצר הרע הנורא כל כך שהצליח להכשיל את בני ישראל בחטא העגל, נכשל נכשל נכשל להעביר על דתו לחלוטין ולמחות את שם ישראל מהדור האחרון. איך שדין הוא שיגאל אותנו ברחמים. כשחוזרים לירושלים, העולם כמו חדש. כאילו מישהו עבר ושטף וצחצח והבריק את האויר. גם המחשבות הלא יפות של אתמול, הרגשות הלא טובים, כבר לא כל כך קשורים. כבר לא רלוונטיים. העיניים מתמלאות זוך וטוהר, חוט של חסד מעטר את הפנים. נכנס להתפלל ותיקין בשוּל, התפילה שעם הנץ החמה. אין תפילה כזאת באף מקום בעולם. "בחינת אבן השתיה", אמר הרב אליעזר ברלנד. שר את פסוקי דזמרה. הולך מצד לצד בסערה. בכל כוחי את קריאת שמע. בברסלב בוערת אש. איך זכיתי להיות ראוי לכל זאת??