כח האחדות - לפרשת ויצא
בס"ד שלום לכולם! התורה מספרת לנו שיעקב אבינו, כשיצא מבאר שבע בדרכו לחרן, כשהגיע להר המוריה השמש שקעה, והוא הלך לישון. לפני שהלך לישון הוא לקח אבנים ושם אותם סביב ראשו, כפי שאומר הפסוק "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו". רש"י כותב על זאת כך: "עשאן (לאבנים) כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו את זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת". נשאלת השאלה, למה הקב"ה היה צריך לעשות נס כה גדול, שכל האבנים יהפכו לאבן אחת, הוא יכל לבחור אבן אחת מבין האבנים שעליה יעקב יניח את ראשו, ולשאר האבנים לא הייתה ברירה אלא לקבל את גזירת הבורא? אלא נראה שאם הוא היה עושה כן, אז הייתה קנאה בין האבנים, שכולם היו מקנאות באבן שנבחרה לצורך שימת ראש הצדיק. אך עדיין יש להקשות, הרי מדובר סה"כ על אבנים, אז מה איכפת לקב"ה שהם יקנאו אחת בשניה? ובאמת כלל לא מובן, מה שייך ענין מריבה וקנאה באבנים? ונראה לבאר, שחז"ל כבר אמרו שיעקב לקח 12 אבנים לשים סביב ראשו. המספר 12 מזכיר לנו את 12 השבטים. יוצא אם כן, שהאבנים מרמזות על כללות עם ישראל, שזהו ענין שבטי ישראל. ובאמת ראיתי בפירוש רש"י על ספר תהלים שפירש בפסוק "אבן מאסו הבונים" (פרק קי"ח) ש"אבן" הכוונה לעם ישראל. וברד"ק כתב: "יקרא כל ישראל בכלל אבן על דרך משל, כי ישראל עיקר בנין העולם בחוקיהם ובמשפטיהם". כעת נחזור לדברי רש"י שכתב שיעקב לקח את האבנים להגן עליו מפני החיות הרעות. זאת אומרת, יעקב רצה הגנה מפני המזיקים. לצורך כך הוא לקח את הכח הרוחני של כללות עם ישראל (12 אבנים כנגד 12 השבטים כנ"ל), ושם את כולו סביב ראשו. ואז, כדרכם של עם ישראל בזמן הגלות, התחילה מריבה בין האבנים, על איזה אבן הצדיק יניח את ראשו. וידוע שכשיש מחלוקת ומריבה בעם ישראל או קנאה אחד בשני, ועם ישראל אינו מאוחד, אזי ההגנה מפני המזיקים נחלשת. וכך כתב הגאון מוילנא זצ"ל על הפסוק "באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתוק מדון" (משלי כ"ו, כ'): "לא יבוא קטרוג למעלה רק בעת שנמצא מחלוקת בעולם הזה". מה עשה הקב"ה? איחד את כל האבנים לאבן אחת. ועל פי דרכנו: איחד את כל הזרמים והחוגים שבעם ישראל להיות אחד. ובאמת היות כולנו "אחד" זו המציאות האמיתית שלנו, שכן בנשמותינו אנחנו מאוחדים. לכולנו ישנה נשמה אחת כללית הנקראת "נשמת עם ישראל". אכן, עלינו לחיות עם אותה מציאות של הנשמה, ולא עם התחושות של הגשמיות – של הגופים הנפרדים. מענינים דברי רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל שאמר: "כל ישראל בצירוף עמי הארץ ובינונים ותלמידי חכמים וכדומה, כמו עורקים גידים עצמות ובשר ואיברים פנימיים ומוח כדומה, וזהו מרומז בזוהר ביותר פנימיות, אבל גם לזה נתכוון, כי אנחנו נקראים אדם דמרכבה, כי ה' שוכן עלינו" (יערות דבש ח"א דרוש ד') על כל פנים, למדנו מכאן שכדי שתהיה לנו הגנה מושלמת מפני המזיקים – הנזקים למיניהם, וכן בפני היצר הרע שהוא נחשב למזיק העיקרי, צריכים אנו להתאחד, כל עם ישראל. כמו כן, אם נרגיש איך שכולנו "כאיש אחד בלב אחד" ממש, אז לא תהיה ביננו כל שנאה, וגם קנאה ותחרות לא תהיה, שכן מה לאדם לקנא בהצלחה של השני, הרי ההצלחה של השני היא גם ההצלחה שלו, שהרי אנחנו אחד, כשותפים. בעיקר ניתן להרגיש זאת בהצלחה רוחנית של השני, שהרי כל הצלחה רוחנית של יהודי באשר הוא, מזכה גם אותי בעוד נדבך רוחני בנשמתי, שכן מחמת האיחוד שביננו, כל אחד מאתנו משפיע במעשיו על הכלל כולו, כידוע. מי שחי עם המציאות הזו, חייו הרבה יותר רגועים, מאושרים ושמחים. יהי רצון שנזכה כולנו בקרוב לגאולה השלמה!
בס"ד שלום לכולם! התורה מספרת לנו שיעקב אבינו, כשיצא מבאר שבע בדרכו לחרן, כשהגיע להר המוריה השמש שקעה, והוא הלך לישון. לפני שהלך לישון הוא לקח אבנים ושם אותם סביב ראשו, כפי שאומר הפסוק "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו". רש"י כותב על זאת כך: "עשאן (לאבנים) כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו את זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת". נשאלת השאלה, למה הקב"ה היה צריך לעשות נס כה גדול, שכל האבנים יהפכו לאבן אחת, הוא יכל לבחור אבן אחת מבין האבנים שעליה יעקב יניח את ראשו, ולשאר האבנים לא הייתה ברירה אלא לקבל את גזירת הבורא? אלא נראה שאם הוא היה עושה כן, אז הייתה קנאה בין האבנים, שכולם היו מקנאות באבן שנבחרה לצורך שימת ראש הצדיק. אך עדיין יש להקשות, הרי מדובר סה"כ על אבנים, אז מה איכפת לקב"ה שהם יקנאו אחת בשניה? ובאמת כלל לא מובן, מה שייך ענין מריבה וקנאה באבנים? ונראה לבאר, שחז"ל כבר אמרו שיעקב לקח 12 אבנים לשים סביב ראשו. המספר 12 מזכיר לנו את 12 השבטים. יוצא אם כן, שהאבנים מרמזות על כללות עם ישראל, שזהו ענין שבטי ישראל. ובאמת ראיתי בפירוש רש"י על ספר תהלים שפירש בפסוק "אבן מאסו הבונים" (פרק קי"ח) ש"אבן" הכוונה לעם ישראל. וברד"ק כתב: "יקרא כל ישראל בכלל אבן על דרך משל, כי ישראל עיקר בנין העולם בחוקיהם ובמשפטיהם". כעת נחזור לדברי רש"י שכתב שיעקב לקח את האבנים להגן עליו מפני החיות הרעות. זאת אומרת, יעקב רצה הגנה מפני המזיקים. לצורך כך הוא לקח את הכח הרוחני של כללות עם ישראל (12 אבנים כנגד 12 השבטים כנ"ל), ושם את כולו סביב ראשו. ואז, כדרכם של עם ישראל בזמן הגלות, התחילה מריבה בין האבנים, על איזה אבן הצדיק יניח את ראשו. וידוע שכשיש מחלוקת ומריבה בעם ישראל או קנאה אחד בשני, ועם ישראל אינו מאוחד, אזי ההגנה מפני המזיקים נחלשת. וכך כתב הגאון מוילנא זצ"ל על הפסוק "באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתוק מדון" (משלי כ"ו, כ'): "לא יבוא קטרוג למעלה רק בעת שנמצא מחלוקת בעולם הזה". מה עשה הקב"ה? איחד את כל האבנים לאבן אחת. ועל פי דרכנו: איחד את כל הזרמים והחוגים שבעם ישראל להיות אחד. ובאמת היות כולנו "אחד" זו המציאות האמיתית שלנו, שכן בנשמותינו אנחנו מאוחדים. לכולנו ישנה נשמה אחת כללית הנקראת "נשמת עם ישראל". אכן, עלינו לחיות עם אותה מציאות של הנשמה, ולא עם התחושות של הגשמיות – של הגופים הנפרדים. מענינים דברי רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל שאמר: "כל ישראל בצירוף עמי הארץ ובינונים ותלמידי חכמים וכדומה, כמו עורקים גידים עצמות ובשר ואיברים פנימיים ומוח כדומה, וזהו מרומז בזוהר ביותר פנימיות, אבל גם לזה נתכוון, כי אנחנו נקראים אדם דמרכבה, כי ה' שוכן עלינו" (יערות דבש ח"א דרוש ד') על כל פנים, למדנו מכאן שכדי שתהיה לנו הגנה מושלמת מפני המזיקים – הנזקים למיניהם, וכן בפני היצר הרע שהוא נחשב למזיק העיקרי, צריכים אנו להתאחד, כל עם ישראל. כמו כן, אם נרגיש איך שכולנו "כאיש אחד בלב אחד" ממש, אז לא תהיה ביננו כל שנאה, וגם קנאה ותחרות לא תהיה, שכן מה לאדם לקנא בהצלחה של השני, הרי ההצלחה של השני היא גם ההצלחה שלו, שהרי אנחנו אחד, כשותפים. בעיקר ניתן להרגיש זאת בהצלחה רוחנית של השני, שהרי כל הצלחה רוחנית של יהודי באשר הוא, מזכה גם אותי בעוד נדבך רוחני בנשמתי, שכן מחמת האיחוד שביננו, כל אחד מאתנו משפיע במעשיו על הכלל כולו, כידוע. מי שחי עם המציאות הזו, חייו הרבה יותר רגועים, מאושרים ושמחים. יהי רצון שנזכה כולנו בקרוב לגאולה השלמה!
