כיבוד הורים
זה נושא כבד כבד וקשה לי עד מאוד. עד כמה לכבד את ההורים שלי ולעשות למענם דברים ועד כמה לחיות את חיי שלי? נראה לי שאני מתייחסת כאן בעיקר לאמא שלי. לדוגמא: אמא שלי לא אוהבת לנהוג (היא כמעט לא נוהגת בכלל, מעדיפה כבר לנסוע באוטובוס או מונית או שאבא שלי נוהג) ובכלל היא אוהבת שבאים איתה לכל מיני מקומות וקניות וכו וכו, לא אוהבת ללכת לבד. לאחרונה היא קלטה שאני די בחופש (כי אני לא כל כך עובדת הרי) ונראה לי שהיא החליטה להתלבש עליי. מצויין, אני יכולה לנהוג וגם לבוא איתה, לקניות, לסבתא שלי, לרופא, להסיע אותה לפגישה. אז לקניות אולי זה קצת הגיוני כי זה קניות לבית וזה גם הבית שלי אז גם אני צריכה לתרום, וסבתא היא גם שלי אז גם אני צריכה לבקר, ולרופא היא לא הרגישה טוב אז מישהו היה צריך להסיע אותה. אבל הפגישה הזו כבר עיצבנה אותי, שתיקח מונית למה אני צריכה לבוא עד העבודה ולאסוף אותה משם לפגישה ולחכות (כי אחר כך הלכנו לניחום אבלים). אבל מה לעשות שכל הדברים האלה לקחו כמעט יומיים שלמים במצטבר בתוך שבוע אחד? אתמול היא שאלה אם אני יכולה לבוא איתה לקניות יום אחד, אמרתי לה שבאותו יום אני לומדת וכבר נהיו לי רגשות אשמה על זה שאני לא באה איתה. כאילו אני צרכיה לוותר על לימודים כי זה פחות חשוב? (ואולי זה בכלל בראש שלי ולא שלה). אז ככה, כשהייתי קטנה יותר, רק רציתי לעשות מה שאני רוצה ומה שטוב לי ולא רציתי להתחשב בהם או בדעתם בכלל. לא עשיתי את זה כמובן, כי הייתי קטנה והייתי ברשותם והם עדיין החליטו. כשגדלתי התחלתי באיזשהו שלב כן להתחשב בהם. למדתי להעריך אותם מאוד ואת מה שקיבלתי מהם (ובאמת קיבלתי המון, הם הורים טובים למרות כל הפאקים שלהם). קראתי את מה שכתבתי, והתשובה נראית מה זה שקופה. ברור שאני צריכה לחיות את החיים שלי. אבל מה עושים אם היא קצת חולה וקשה לה לנסוע באוטובוסים או לנהוג (והיא באמת חלשה)? אז צריך להתחשב. ובכלל השאלה שרציתי להעלות כאן היא בעצם פילוסופית קצת אפילו: ההורים שלי הרי חיו את חייהם בשביל הילדים שלהם, זה היה העיקר (זה לא נכון עד הסוף. יש להם את החיים שלהם, ואת הקריירה שלהם ואת הקשר ביניהם והתחביבים שלהם, לא רק אנחנו, אבל בעיקר אנחנו). הם לא ישנו בלילה כי היינו חולים, והאכילו אותנו, ולקחו אותנו לרופא, ולקנות בגדים, ולגן חיות, ולחוג, ולטיול, ולהופעת בלט, ועשו אתנו שיעורי בית בחשבון ואנגלית, ולימדו אותנו מה נכון ומה לא נכון, וניסו תמיד לעזור במה שאפשר, ולשים גבולות כשצריך, ולאהוב ולחייך ולפתוח תוכנית חיסכון בבנק שיהיה לעתיד ועוד ועוד ועוד אינספור דברים, שלמען האמת צריך להקדיש להם המון זמן מהחיים, בערך 24 שעות ביממה אם לא יותר. אז למה לעזאזאל אם אמא שלי רוצה שאני אקח אותה אני מרגישה שהיא חודרת לי לחיים ואכפת לי כל כך על הזמן שלי? למה היא חיתה את חייה בשבילי אבל אני לא יכולה להקדיש בשבילה קצת זמן, גם אם זה כולל להסיע אותה עד אילת?? כיבוד הורים. והחיים שלי, התכניות שלי. איפה עובר הגבול? (ושימו לב שבכלל לא דיברתי על חילוקי דעות מחשבתיים או ערכיים. אצלי אישית אין כל כך בעיה עם זה. ההורים שלי נותנים לי לחשוב מה שאני רוצה וגם לעשות. לא קרה שהם עצרו אותי. הביעו את דעתם, אבל לא עצרו אותי גם כשעשיתי דברים שהם חושבים שהם טעות. אני אומרת את זה בעקבות דיון שפרפר פתחה פה על אבא שלה. אז אם למישהו יש מה לומר בתחום הזה, בבקשה.)
זה נושא כבד כבד וקשה לי עד מאוד. עד כמה לכבד את ההורים שלי ולעשות למענם דברים ועד כמה לחיות את חיי שלי? נראה לי שאני מתייחסת כאן בעיקר לאמא שלי. לדוגמא: אמא שלי לא אוהבת לנהוג (היא כמעט לא נוהגת בכלל, מעדיפה כבר לנסוע באוטובוס או מונית או שאבא שלי נוהג) ובכלל היא אוהבת שבאים איתה לכל מיני מקומות וקניות וכו וכו, לא אוהבת ללכת לבד. לאחרונה היא קלטה שאני די בחופש (כי אני לא כל כך עובדת הרי) ונראה לי שהיא החליטה להתלבש עליי. מצויין, אני יכולה לנהוג וגם לבוא איתה, לקניות, לסבתא שלי, לרופא, להסיע אותה לפגישה. אז לקניות אולי זה קצת הגיוני כי זה קניות לבית וזה גם הבית שלי אז גם אני צריכה לתרום, וסבתא היא גם שלי אז גם אני צריכה לבקר, ולרופא היא לא הרגישה טוב אז מישהו היה צריך להסיע אותה. אבל הפגישה הזו כבר עיצבנה אותי, שתיקח מונית למה אני צריכה לבוא עד העבודה ולאסוף אותה משם לפגישה ולחכות (כי אחר כך הלכנו לניחום אבלים). אבל מה לעשות שכל הדברים האלה לקחו כמעט יומיים שלמים במצטבר בתוך שבוע אחד? אתמול היא שאלה אם אני יכולה לבוא איתה לקניות יום אחד, אמרתי לה שבאותו יום אני לומדת וכבר נהיו לי רגשות אשמה על זה שאני לא באה איתה. כאילו אני צרכיה לוותר על לימודים כי זה פחות חשוב? (ואולי זה בכלל בראש שלי ולא שלה). אז ככה, כשהייתי קטנה יותר, רק רציתי לעשות מה שאני רוצה ומה שטוב לי ולא רציתי להתחשב בהם או בדעתם בכלל. לא עשיתי את זה כמובן, כי הייתי קטנה והייתי ברשותם והם עדיין החליטו. כשגדלתי התחלתי באיזשהו שלב כן להתחשב בהם. למדתי להעריך אותם מאוד ואת מה שקיבלתי מהם (ובאמת קיבלתי המון, הם הורים טובים למרות כל הפאקים שלהם). קראתי את מה שכתבתי, והתשובה נראית מה זה שקופה. ברור שאני צריכה לחיות את החיים שלי. אבל מה עושים אם היא קצת חולה וקשה לה לנסוע באוטובוסים או לנהוג (והיא באמת חלשה)? אז צריך להתחשב. ובכלל השאלה שרציתי להעלות כאן היא בעצם פילוסופית קצת אפילו: ההורים שלי הרי חיו את חייהם בשביל הילדים שלהם, זה היה העיקר (זה לא נכון עד הסוף. יש להם את החיים שלהם, ואת הקריירה שלהם ואת הקשר ביניהם והתחביבים שלהם, לא רק אנחנו, אבל בעיקר אנחנו). הם לא ישנו בלילה כי היינו חולים, והאכילו אותנו, ולקחו אותנו לרופא, ולקנות בגדים, ולגן חיות, ולחוג, ולטיול, ולהופעת בלט, ועשו אתנו שיעורי בית בחשבון ואנגלית, ולימדו אותנו מה נכון ומה לא נכון, וניסו תמיד לעזור במה שאפשר, ולשים גבולות כשצריך, ולאהוב ולחייך ולפתוח תוכנית חיסכון בבנק שיהיה לעתיד ועוד ועוד ועוד אינספור דברים, שלמען האמת צריך להקדיש להם המון זמן מהחיים, בערך 24 שעות ביממה אם לא יותר. אז למה לעזאזאל אם אמא שלי רוצה שאני אקח אותה אני מרגישה שהיא חודרת לי לחיים ואכפת לי כל כך על הזמן שלי? למה היא חיתה את חייה בשבילי אבל אני לא יכולה להקדיש בשבילה קצת זמן, גם אם זה כולל להסיע אותה עד אילת?? כיבוד הורים. והחיים שלי, התכניות שלי. איפה עובר הגבול? (ושימו לב שבכלל לא דיברתי על חילוקי דעות מחשבתיים או ערכיים. אצלי אישית אין כל כך בעיה עם זה. ההורים שלי נותנים לי לחשוב מה שאני רוצה וגם לעשות. לא קרה שהם עצרו אותי. הביעו את דעתם, אבל לא עצרו אותי גם כשעשיתי דברים שהם חושבים שהם טעות. אני אומרת את זה בעקבות דיון שפרפר פתחה פה על אבא שלה. אז אם למישהו יש מה לומר בתחום הזה, בבקשה.)