אוי לא, הוא פשוט דובי לא לא...
זה גיל קלאסי של גילויי התנגדות, הוא פשוט מנסה לבדוק איפה הוא מתחיל ואיפה ההורים שלו נגמרים, אין ילד "עקשן במיוחד" בגיל הזה, אולי בגלל שהוא לא מדבר, הוא מנסה בדרכים אחרות להגיד את ה"לא, לא" שלו, זה גיל כיפי בצורה יוצאת מין הכלל אם יודעים למה לצפות, כשבני הבכור הגיע אליו, די הותשתי, דאגתי לנקוט בדרך שתבהיר לו מה מותר ומה אסור, על מה הוא יכול לוותר ולהגיד לא, ועל מה - "אני קובעת", הוא בדק הכל - אוכל, בגדים, טיולים, שינה, טלויזיה, וידיאו, מחשב - הכל. זה עובר אחרי כמה חודשים, ואם עוברים את זה בשלום - מגיעים לילד יותר בוגר ובשל, וכיפי נורא. כשביתי השניה אמרה בפעם הראשונה לא, נורא צחקתי, פשוט נהניתי להבחין בשלב המעבר הזה. עם השלישי - זו ממש היתה חוויה מעולם אחר, מפני שגם האחים שלו היו שותפים, והם לא הסכימו לקבל את הלא שלו, ולכן הוא היה רץ אלי וצורח במלוא ראותיו - אמא לא! דרך אגב שלבי המשבר האלו - עוברים על כל הילדים בכל שנה זוגית, כשהיחסים עם ההורים נבדקים, נבחנים, מוצבים גבולות חדשים ומעצבים את האישיות. ידוע לשימצה גיל ההתבגרות - בו במשך כמה שנים טובות עוברים תהליכים יותר קיצוניים, ואחר כך זה מתמתן, רק פעם בעשור, לקראת סוף העשור, ובעיקר בעשורים זוגיים...
