כינויי גוף בשנות ה־40

[אדם וייס]

כינויי גוף בשנות ה־40

שלום ,
אני מנסה לכתוב עבודה חצי אקדמית קטנה ונתקלתי בדבר הבא:
בסיפור "סודו של הנריק" ליהושוע קנז (מתוך הקובץ מומנט מוזיקלי) מתואר חברות בין שני ילדים בערך בני 10 בחצי הראשון של שנות ה־40 בחיפה. ילד אחד הוא ילד הארץ והילד השני פליט מגרמניה. אחד הנושאים המרכזיים בסיפור הוא שהילד הישראלי נעלב מאוד מכיוון שחברו מגרמניה מנסה לדבר איתו בגוף שני "אתה" בעוד הוא מצפה שהחברות תתחיל בגוף שלישי "הוא". אני מכיר היטב את התופעה של כינוי גוף מכובד בשפות אירופיות, אבל רציתי לשאול האם היא באמת הייתה נפוצה בעברית (ועוד של ילידי הארץ) בשנות ה40. וגם אם כן, האם הסיטואציה שבה ילד בן 10 נעלב בכך שחברו לא פונה אליו בגוף שלישי נשמעת סבירה מבחינת מצב הלשון דאז, או שזו תופעה ייחודית לסיפור כפי שנדמה לי. ברור לי שבשפות אירופיות מעבר לכינוי גוף לא מתאים עלול להיות מעליב, אבל בין דוברי עברית בני 10?

 

[איליה קוגן]

לא יודע לגבי גרמנית, אבל ברוסית לא משתמשים בלשון כבוד

עבור ילדים. אולי זה היה כך פעם, בתקופת האימפריה. וגם אז, ייתכן שרק בין בני אצולה.
אבל ייתכן שבגרמנית החוקים נוקשים יותר, או לפחות היו פעם. לדוגמה, ככל הידוע לי בצרפת מורים פונים לתלמידים בלשון כבוד, בעוד שבברית המוצעות (וגם ברוסיה של היום כנראה) מורים היו פונים לתלמידים בלשון "אתה".
&nbsp

 

[udilir]

תשובה מתוך הערך Höflichkeitsform (צורת הפנייה המנומסת) בויקי

Allgemein werden Kinder dazu angehalten, alle Erwachsenen zu siezen, mit Ausnahme eigener Familienangehöriger und Erwachsener aus dem engeren Bekanntenkreis – demgegenüber werden Kinder normalerweise von niemandem gesiezt.
באופן כללי מצווים ילדים לפנות למבוגרים בפניית הכבוד פרט לבני משפחתם ומבוגרים מחוג המכרים הקרובים. לעומת זאת באופן רגיל אין איש פונה אליהם בפניית הכבוד.

הערך המלא כאן.

 

[אדם וייס]

תודה רבה לשניכם. עזרתם לי מאוד!