כינים....לא עלינו

[אמא אליס]

כינים....לא עלינו

בהמשך לשאלות על החפיפה (או אי חפיפה ליתר דיוק). חמותי אמרה לי שהיא ראתה אצל הילדה (בת 3) ביצי כינים בשיער - לאחר בדיקה (הילדה ישנה בצהריים וקפצתי על ההזדמנות) גיליתי שיש לה קילוף בקרקפת - אני רואה שהיא מגרדת. מה יקרה אם נגלה בסוף שיש לה בעיה של כינים??? איך משכנעים אותה לחפוף ולהסתרק??? האם זה הזמן לדבר על הכינה נחמה (קריוס ובקטוס עזרו מאד אז אולי נאמץ את השיטה)???? חג שמח, אמא אליס

 

[עינת גבע]

יצירתיות בהורות

שלום אימא אליס, משחזרת את תשובתי כי התשובה לא נקלטה ונמחקה. אז... ראשית אני מציעה לחפוף לילדה עם שמפו נגד קשקשים. אגב, אפשר לחפוף גם עם שמפו נגד כינים(ליתר ביטחון) ולוותר על הסירוק אם הילדה מסרבת. ההצעה שלך להקריא לה את הספר "הכינה נחמה" מעולה. תוכלי גם לשחק איתה ב"כאילו"... כאילו לבובה יש כינים. תתייעצי איתה מה אפשר/כדאי לעשות? תחפפו לבובה, סרקו אותה. תוכלי להציע לה "לטפל גם לך ב"כינים" ". אחד הכישורים הדרושים להורה יעיל הוא יכולת האלתור והיצירתיות. מתוך היכרותי איתך למדתי שיש לך רעיונות יצירתיים. מזמינה אותך לקרוא שאלות של פונים ולהציע פרותייך. תודה והמשך חג חרות שמח! עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר

 

[survivorrr]

לא מסכים עם אף מילה.

לא מקבל את הנוסחה שמעמד הילד במשפחה שווה למעמד ההורה. יש הירארכיה וכולם צריכים לכבד את זה. מסר שכינים זה דבר מגעיל ורע חייב להיות מהיר וברור. לוותר על סירוק? למה? אם החלטתי שצריך לטפל - זה המצב. בכלל לא תלוי ברצון הילד. לא כל דבר הוא בסיס למשא ומתן להרכבת ממשלה. מותר להורה להכתיב כללים על פיהם מתנהל הבית. הגיינה זה אחד מהם. היום זה משא ומתן על כינים ומחר זה יהיה על עישון, אלכוהול, סמים ובסוף אל תתפלאו אם זה נגמר בחבורת אלימות. המסלול מתחיל עכשיו. רק ההורה יקבע באיזה כיוון הוא יהיה. האם משא ומתן שבלעדיו דעתו לא תישמע או שיהיו כללים וערכים שיש לכבד בכל מקרה כי כך נכון להתנהג. שמפו נגד קשקשים לא יפתור שום בעיה. גם שמפו נגד כינים לא יפתור בעיה אם הן כבר שם. זה רק לאחר שהן הושמדו. יש לבצע טיפול בתכשיר להשמדת כינים וביצי כינים. קודם לסרק במסרק כינים, אח"כ טיפול בתכשיר ושוב לסרק. ככה כל שלושה ימים במשך שבועיים (שזה הזמן שלוקח לכינה להגיע לבגרות מינית ולהטיל ביצים). אין הנחות סוף העונה. צריל לזכור שזה טיפול לא נעים. אז מה? לקבל זריקת חיסון זה נעים? לא. אבל צריך להתחסן. אותו דבר עם כינים. נכון שצריך להתחשב בילד/ה ולא למשוך בשיער. אני הייתי קודם מסרק במסרק רגיל, אחר כך מחלק את השיער לקווצות, מסרק במסרק כינים כל קווצה לחוד ובסוף את כל הראש מחדש. הרבה עבודה וצריך הרבה מאד סבלנות גם של ההורה וגם של הילד/ה. ואצלי זה היה כפול שלוש בכל פעם. אבל כך היה מהפעם הראשונה (לצערי לא הצלחתי למנוע הידבקויות חוזרות. זה גן, בי"ס ולא קליניקה) וכך הרגלתי. כמו שטיפול אצל רופא לפעמים לא נעים ובכל זאת צריך - כך גם הפעם. "לעבוד" על ילדה עם בובה? הילדים של היום יותר מתוחכמים מזה.

 

[עינת גבע]

להתאים את הדרך למשפחה

שלום לך, ברוך הבא כמצטרף לפורום. אני מתרשמת שחינוך וגידול ילדים הם נושא קרוב לליבך. הערכתי לאכפתיות בה אתה בוחר לשתף ולייעץ לגולשים. מזמינה אותך לדפדף ולקרוא את ה"שיחות" הקודמות שלי עם אימא אליס. התשובה הנוכחית היא המשך שלהן. אחר כך תוכל, לקרוא שוב את שאלתה ותשובתי בראש פתוח ובהקשבה צלולה ולהבין את הדברים ממקום אחר. ועוד דבר, זו הזדמנות עבורי לומר שיש חשיבות רבה בעיני שכל הורה יעצור, ישקול , יחשוב ויפתח עמדות חינוכיות. אג'נדה חינוכית עוזרת לנו ליישם את התיאוריות שלנו בנחישות ועקביות. יחד עם זאת, חשוב לזכור עוד שני דברים. אנחנו בני אדם שונים, על כל אדם וכל משפחה להתאים את הדרך ליחסים ולערכים החשובים לה. השקפת העולם שלי היא שעל ההורים להיות מנהיגי הבית. רצוי שיתנהגו כאילו הם נבחרו להיות מנהיגיו. תפקיד ההורים בעיני ליצור בבית אווירה מזינה, תומכת פורייה להתפתחות ומזמינה שיתוף פעולה. לבסס את היחסים על ערכים של כבוד הדדי, סובלנות, התחשבות. לבנות מערכת יחסים טובה, ידידותית וחמה עם מסגרת של כללים יציבים המעניקים ביטחון. נוכחתי שילדים שיש להם מערכת יחסים טובה בוחרים בערכים של ההורים, ומשתפים פעולה. לכן, חשוב לחשוב רחוק, לפעול מתוך שיקול דעת נבון כאמור בנחישות ועקביות ואוסיף כאן עוד שניים-שלושה תבלינים חשובים: בערנות באדיבות ורגישות לזולת. ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול ולא רק בתורה. בברכת חג שמח לכולם, עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר.

 

[survivorrr]

הבה נעמיד דברים על דיוקם.

קודם כל תודה על התגובה ושנית, אני חייב לציין שאני לא מדבר מעמדה מקצועית אלא מתוך מה שקרוב אלי, למרות שלמדתי בחיי אי אילו פרקים בפסיכולוגיה (אינני פסיכולוג) לצורך עיסוקי השונים וגם קראתי כמה ספרים בנושא וחוץ מזה שאני חושב עצמי לפסיכולוג (טבעי) לגמרי לא רע (ועד כאן הליטוף העצמי

). זה לא ענין של ראש פתוח או לא. יש דברים סטנדרטיים/טריויאליים. כמו שבתרבות נאורה "לא תרצח" זה כלל בסיסי וכל תרבות שלא מכבדת את זה פסולה בעינינו, כך גם "לא תגנוב" וכו'. לא מנהלים על זה משא ומתן. למה? ככה. אותה תפיסה חלה גם על כמה כללים בחיי משפחה. ראשית, אני דוחה מכל וכל את הגישה "רצוי [שההורים] שיתנהגו כאילו הם נבחרו להיות מנהיגיו [של הבית]." מה פתאום? לא זכור לי שהיו בחירות בבית שלי ולא זכור לי שהיה משא ומתן להרכבת הממשלה בנושא. אני אבא כי זה הטבע, אני קובע את הכללים והמסגרות בבית כי אני אבא וזו אחריותי גם בהיבט המהותי, גם בהיבט החברתי ומה לעשות... גם בהיבט המשפטי (ועברתי את מטחנת הבשר הזו - האמיני לי). יש דברים טריוואליים שאינני רוצה להסביר ואינני צריך להסביר וחשוב שהילדים ידעו שיש דברים שאני קובע כי אני האבא ולא מנהל על זה דיונים ולא צריך את הסכמתו של איש גם אם מישהו אחר חושב אחרת ואפילו אם שתי המחשבות (שלי ושלו) טובות ונכונות. אפילו היכן נמצא גבול שיקול הדעת של הילד, מה נשאר לשיקולו ועל מה מנהלים דיון - נמצא תחת אחריותי. זה חלק מחינוך (אגב, זה שאמרת שחינוך ילדים קרוב לליבי אמר גם בית המשפט - כן זה הדבר הכי חשוב לי). אם לא כן, עלול להיווצר מצב בו הילד רגיל שלכל דבר הוא מקבל נימוק ואם לא אתן לו נימוק בשלושה עותקים - דעתי לא נחשבת. סכנה גדולה. אין להבין מזה שאני נוהג כדיקטטור. ממש לא. אבל בהחלט קובע מסגרות וכללים שלדעתי חייבים להיות נחלתו של כל אחד, בבחינת בסיסי הבסיסים. יש גם פרדיגמות בחיים (ולמי שלא יודע - פרדיגמה=אכסיומה. אלא שאכסיומה זה רק במתמטיקה). כל המשפחות - על אף השונות ביניהן - חייבות להכפיף עצמן לכמה כללים בסיסיים שעליהן אין עוררין. שימי נא לב לכך שהמשבר הכי גדול באוכלוסיות העולים החדשים - בעיקר אתיופים וגם קצת אצל הרוסים ויוצאי ברה"מ לשעבר - זה אובדן מעמד ההורים במשפחה. הרסנו להם את זה וכאן התחולל המשבר החברתי הכי גדול שלהם ואנחנו עוד נשלם על זה ביוקר רב. כולנו. לא רק הם. ונשלם תרתי משמע. לדעתי למרות יצירת האוירה עליה דיברת, הורה לא צריך להיות ידיד או חבר של ילדיו. הילדים לא רוצים אותו כחבר. יש להם חברים די והותר. הם רוצים את ההורה כהורה (ולא כחבר) והם צריכים אותו כהורה. כבוד הדדי - כן. סובלנות והתחשבות - ודאי ודאי. חום משפחתי - אמן ואמן. זה לא סותר כהוא זה את תפיסת הקביעה ההורית בחיי הילד. אמרת "ואהבת לרעך כמוך". רק שיש לזה שתי משמעויות. מצד אחד - אהוב את האחר כמו שאתה אוהב את עצמך (או רוצה שיאהבו אותך). מצד שני - אל תאהב אותם יותר משאתה אוהב את עצמך - פן תמעיט בערך עצמך ואחרים ימעיטו בערכך. לכן, הגיינה - כלל בסיסי שאינו תלוי ברצון הילד. טיפול בכינים - נגזרת של זה גם אם לילד זה לא נעים - כמו זריקה, כמו טיפול באוזן מודלקת וכו'. לא הילד יקבע מתי ואיך מטפלים בכינמת בדיוק כפי שהוא לא יקבע איך מטפלים במחלה או מתי לקחת תרופה (לידיעתך - כינמת זו לא בדיוק בריאות והגיינה) ומתי נוטלים ציפרניים או מנקים אוזניים. יש דרכים לכפות את זה. לא מדבר על אלימות בכלל. יש דרכים אחרות איך לא לוותר ולחייב את הילד לקבל על עצמו את כללי הבית. לא נשכח שאנו כהורים מכינים אותו לחיים בוגרים ועליו להבין שבכל חברה אליה יגיע, יש כללים ומסגרות שלא הוא קובע ועליו לקבל אותם על עצמו אם הוא רוצה להיות חלק מהחברה הזו - או לעזוב את החברה (או שיזרק ממנה). שוב תודה על התגובה ומועדים לשמחה.

 

[עינת גבע]

קראתי בעיון דבריך...

שלום רב, קראתי בעיון דבריך. בגדול, מסכימה. בקטן, נדמה לי שטרם קראת התכתובת הקודמת ביני לבין הפונה... בברכת חג שמח ושלו. עינת גבע, מכון אדלר.

 

[אמא אליס]

קראתי וקראתי

את התגובות והבנתי שאני מסכימה עם שתי התגובות. זה נכון שיש נושאים שבהם אין צורך לדון והם צריכים להיות מעין "חוק" (כמו חציית כבישים) יחד עם זאת זה לא נראה לי לעיניין לשבת עם ילדה צורחת לכל אורך התהליך. אחרי שקראתי את את התגובות נזכרתי שאני בעצם מדברת על הילדה שלי שהיא מאד פיקחית וחכמה (והרי אני לא משוחדת כלל) אז עשיתי את המעשה הפשוט ביותר - דיברתי איתה והסברתי לה שיתכן ויש לה כינים ויש צורך לטפל בעיניין. למחרת בבוקר קמנו, הקמנו "מספרה" במקלחת שלנו, סיפרתי אותה וסירקתי אותה וגיליתי שאין לה כינים והכל היה סתם לחץ. מאז היא עדיין לא חופפת אבל היא נותנת לי לסרק אותה ולשים חומר מונע. אנחנו עוד נגיע גם לחפיפה....

תודה

 

[עינת גבע]

המשיכי לשתף

תודה לך, המשיכי לשתף להשתמע עינת גבע, מכון אדלר