כיצד לא נפתרה בעיית החינוך ע"י ליבוביץ'

[רועי החושב]

כיצד לא נפתרה בעיית החינוך ע"י ליבוביץ'

קיימת בעיה - מאז שחר האנושות אנחנו לא מצליחים לתת לילדים ידע בלי להשחית אותם עם ערכים כפויים.
ובהתאמה- לא מצליחים לשמור את התמימות אלא במחיר בורות ואמונות טפלות.
מושג האלוהים, מזוכך ויה נגטיבה ככל שיהיה, אינו אלא הקרנה של רצוננו לתמימות.
הפיתרון המזהיר שמייצג ליבוביץ' -הפרדת הרשויות בין הקונאטיבי לקוגניטיבי לא באמת פותרת בעיה זו של טריידאוף בין התמימות לידע. מה גם שהאל הוא ישות קוגניטיבית מובהקת! אולי הישות הקוגניטיבית בהא הידיעה. את התובנה האסורה הזו ביטא שפינוזה ולכן הוחרם. אולם זו אמת לאמיתה- אלוהים אינו בתחום הערכים! אלוהים הוא תיאוריה מדעית כושלת (או לחילופין אפשר לתת לשפינוזה להצילו ולומר שהוא הטבע).
החשיבות שמייחס ליבוביץ ושכמותו לתחימתו (השיקרית) של אלוהים בתחום הערכים מעידה על קיומה של אותה בעיה חינוכית שהוזכרה.
מבחינה חינוכית, רעיון האלוהים המונותאיסטי מוחזק להיות ידע אשר מגלם בחובו את שלילת הערכים המוחלטים (האלילים), כלומר את השיבה לתמימות. מעין כפתור איתחול, סוס טרויאני שנשלח ע"י התום לתוככי שטח עויין של מדע וערכיות העולם הזה. המאמין אמור, כנראה, ללמוד מיני ידיעות על העולם והטבע ואז לאתחל את עצמו, להתחזק באמונה (בעבודת השם, בתפילה או בפילסוף ויה נגטיבה) ולהדביר מנפשו את הטומאה הארצית שדבקה בו בעיסוקי העולם הזה.
כמובן שזה פשוט לא רציני. מה שקיים בפועל הוא שהמאמין עצמו מחזיק במודל הזה לגבי משמעותה של האמונה אבל המימוש של המודל הזה- פשוט לא קיים. כך שמה שיש הוא אמונה לגבי אמונה ותו לא.
אמנם, יתכן מצב, די נדיר, של שיבה לתמימות באורגניזם בריא, אולם הוא אינו נובע מפעולתה של הדת או האמונה, אלא הוא נטול סיבה בתחום החשיבה (וכאמור רעיון האל הוא ישות קוגניטיבית) ומה שקורה בפועל הוא שהחשיבה מפרשת את המצב הזה במסגרת הנחות היסוד הדתיות. הפרשנות הדתית היא שמשה ראה את אלוהים. המציאות היא שמשה (במידה שהתקיים בכלל) היה חזק יותר מהידע שהכיל וחזר לתמימות חסרת ערכים.
כך שבמה מועילה הדת לבעיה החינוכית? בשום דבר. עד כה לא נמצאה דרך לתת לילדים ידע בלי לכפות עליהם ערכים.

 

[u r i el]

ליבוביץ - דת - ידע.

מבחינתו של ליבוביץ הדת איננה מספקת ידע. עניינה של הדת - לטעמו - התביעה הגדולה ( והבלתי אפשרית למצוי טוטאלי ) לעבודת האל. במילים אחרות - ליבוביץ לא שייך לנושא שהעלית במובן הקשר לכאורה בין דת לידע. כך מבחינתו.

בנוסף לכך הביע ליבוביץ לא אחת את תמיהתו כיצד בכלל חינוך הוא מן האפשר, שהרי אדם פועל ע"פ רצונו וכיצד ניתן - שואל ליבוביץ שאלה רטורית - להשפיע מבחוץ על הרצון שהוא - לדעת ליבוביץ - פרימאלי ?! יחד עם זאת מודה ליבוביץ שהמציאות מראה שאכן יתכן חינוך. אין לו לכך הסבר.

מבחינה אמפירית בכל שעה ובכל מקום ובכל תרבות ישנם בני אדם שמורדים בחינוך שקיבלו. ילד קטן ללא הכוונה של הוריו או מוריו וכיוצ"ב הולך לאיבוד. אין הוא מסוגל לשרוד בחברת המבוגרים אלא בהנחיית בוגרים ממנו. מצב זה מתמשך עד לרגע שהוא עומד על דעתו - ומרגע זה הוא בוחר לו את דרכו הערכית ו/או הנורמטיבית. פעמים הרבה מצפצף האדם הבוגר על החינוך כולו או בחלקו שהיקנו לו הוריו.

נ.ב.
1. אין דבר כזה כפיית ערכים.
2. אמפירית, ויה נגטיבה היא אפיזודה שולית בעולמם של מאמינים דתיים ומבחינת חיי המעשה הדתיים היא בלתי אפשרית. אתה יכול להחזירה לזרועותיה הכפרניות של הפילוסופיה, והמאמינים הדתיים אפילו לא ירגישו בכך.

 

[י ו ר ם 7]

מהו טיפול בכפייה ? האם הוא קשור לפילוסופיה ?

 

[רועי החושב]

.................

הרעיון שאני מציג פה הוא שאותה "עבודת האל" היא מה שמוחזק להיות תרופת הנגד להשפעה המשחיתה של הידע.
ההשפעה המשחיתה של הידע היא בכך שאי אפשר למסור ידע בלי למסור ערכים.
מכך אני עדיין לא קופץ למסקנה שידע זהה לערכים, אלא אסתפק באמירה שהאמצעים שיש בידינו למסור ידע לילדים (ולמען האמת גם למבוגרים) לא מאפשרים לנו למסור "ידע טהור" שאינו מוטה ערכית.
מובן שברגע שכל מבנה הידע שלנו "מוכתם" בהטיות ערכיות, אז אין "כפיית ערכים" במובן גס אלא במובן חמקמק יותר, ואין זה משנה אם נחליף סמנטיקה ונקרא לזה "שירבוב ערכים מובלעים" או כל כינוי אחר.
יתר על כן, הילדים הם יצורים חסרי ישע ולכן מפחדים ומוכנים לקבל כפיית ערכים. לפיכך גם אם אין כוונה לכפות עליהם ערכים, הם עדיין מושפעים מזה. יזהר המחנך כמה שיזהר- כל מידע שיצא מפיו ישפיע על עולם הערכים של התלמיד.
אז הבעיה היסודית שאני מדבר עליה היא שלא מצאנו, גם לאחר אלפי שנים של חיפוש אחר ידע, דרך להפריד בין מסירת מידע לכפיית ערכים.
אני גם טוען שהדת היא מנגנון שמתייחס לבעיה הזו, ואפילו מזהה את מהותה של הדת בניסיון לענות על הבעיה הזו.
התיאוריה שאני מעלה (שבהחלט ניתן לחלוק עליה) היא שהאמונה הדתית נובעת מרצון להיטהר מהערכים שמכתימים את מבנה הידע.
אני גם טוען שהיא לא ממלאת את היעוד הזה שלה.

 

[u r i el]

ואעפ"כ -

עם בגרותו של הילד ובשלותו השכלית, יש בו היכולת השיפוטית לברר האם הידע שרכש הוא אכן נטוי ערכים, סוף סוף הוא בא במגע עם אחרים ויכול להצליב את הידע שרכש עם זה שלו. באותה מידה הוא מסוגל לבעוט בערכים הגלויים או הסמויים שהוקנו לו ולאחוז באחרים. כל אחד מאתנו בוחר לו את העתון החביב עליו, זה שמשקף יותר את ערכיו למרות שכל אחד מהעתונים אמור לכאורה לדווח על האירועים ולספק מידע "אובייקטיבי".

 

[רועי החושב]

האמנם?

לא הייתי אומר שמרבית האנשים אוחזים ביכולת לברר האם הידע שברשותם הוא נטוי ערכים.
וגם אם היו יכולים לברר זאת- מה היו יכולים לעשות? להחליף אותו בידע אחר נטוי ערכים גם כן?
כל הידע האנושי הוא נטוי ערכים!
אין שום מרחב תימרון אלא בתוך מסגרת ההטיה הערכית. אפשר להחליף מערכת ערכים אחת באחרת אבל אי אפשר להיפטר מכל הערכים כולם. גם ניהליזם הוא מוטה ערך (שלילת הערכים היא ערך). גם עבודת השם היא ערך.
סיפור גן העדן האבוד והאכילה מהפרי מצביע על כך שהדת מנסה להתייחס לבעיה הזו של איבוד התמימות.
הסיפור החלופי שמספר לנו ליבוביץ' הוא שידע וערכים קיימים בעולמות נפרדים. זה פשוט לא נכון מכיוון שידע הוא תמיד מוטה ערכית אז לחיות בעולם פנטזיות ליבוביצ'י לא יפתור שום דבר. נשמע לי שליבוביץ הוא אידאליסט, כלומר הוא מדבר על האידאה של הידע ועל האידאה של הערכים ולא על הידע בפועל ועל הערכים בפועל!
אילו יכולנו לפחות לדעת כיצד למסור ידע לילדים מבלי לכפות עליהם ערכים- זה היה דבר גדול. מזה עידן ועידנים יש דיבורים על הקניית יכולת ביקורתית לתלמידים. זה נכשל עד כה. איזה ביקורת ואיזה נעליים.
מופע קטנטן של ביקורת מושג כאשר יש תפיסות ערכיות שמתנגדות. כלומר כשיש ויכוח. הפילוסופיה היתה היחידה, עד כה, שסיפקה את הסחורה שהדת לא סיפקה עם הריטואלים העקרים שלה, כלומר איזושהי תשובה לבעיית הידע מוטה הערכים. כמובן שזה לא סיסטמתי (ויכוחים זורמים ואין לזה כ"כ שיטה) ואין בזה פיתרון קסם וזה מגיע ע"פ רוב בתקופה מאוחרת בחיים ולאלו שיש להם עניין בדיבורים. מה גם שזה חד צדדי והמנצח בויכוח מפסיד בעצם את הביקורת על עולם הידע מוטה הערכים שלו עצמו.
אז איך מקנים לילדים ידע בלי לכפות עליהם ערכים? אני לא חושב שמישהו פתר את הבעיה הזו אי פעם.

 

[iricky]

כן... ועדיין

קימת מחלוקת בין פילוסופים של המדע אם אמנם בני אדם עשויים מאלקטרונים חסרי ערכים או שמא האלקטרונים הם העשויים מבני אדם - בעלי ערכים כמובן. אבל המכשיר הזה, לדוגמה, הכריע במחלוקת, לא ככה?

 

[u r i el]

אני מציע

לצאת מהקופסא הליבוביציאנית ולאפשר לנפש להתאוורר מהלחץ. אני מכיר עשרות רבות ואולי מאות אנשים שלא חיים ומעולם לא חיו ע"פ המושגים המלאכותיים של ליבוביץ. אני מניח שרוב רובה של אוכלוסיית העולם איננה חיה את חייה ע"פ הסטנטרד הליבוביציאני המגדיר, התוחם, המנסח. אדם סביר לא קם בבוקר ומברר לעצמו ע"פ אילו ערכים הוא חי ומתפקד, אנשים כלל לא חושבים במושגים של ערכים ליבוביציאניים המוגדרים בנוקשות. לפני שהכרתי את ליבוביץ בקושי השתמשתי במושג ה'ערך' וגם אם כן הרי שמשמעותו לא הייתה סינטטית ומהוקצעת כפי שליבוביץ הנחיל לנו בכל משפט שני. איך נהוג לומר - אנשים זורמים ... רוצים, לא רוצים, רוצים מאד, לעתים הם מודעים לכך שיש להם או לזולתם אינטרסים ... אבל גם זו מילה מיותרת. זה דרכו של עולם. אפשר להסתפק ולומר שאנשים שונים רוצים דברים שונים ולהתעלם מעולם הערכים ה"נעלים" שכנראה נולד בתודעתו של ליבוביץ הודות לאגדת השוחט הפוטנציאלי אברהם שהפרשנות הדתית-מסורתית הרעיפה שבחים על סיפורי הזוועה של יחסו לבנו האהוב והיחיד.

לגבי ידע מדיד אין שום מקום לערכים או אינטרסים או רצונות. מי שרוצה באמת לדעת - יקח מכשיר מדידה וימדוד. נדמה לי שהרבה מהידע המדעי מושתת על מדידות וחישובים. לגבי סוגי ידע אחרים, למשל ידע סיפרותי או פוליטי או אומנותי וכיוצ"ב אינני רואה כל קושי להשלים עם העובדה שסוגי ידע אלה הם מוטי אינטרסים או אם תרצה - מוטי ערכים. אם אני אוהב מאד מוסיקה קלאסית ומשום כך מחנך את ילדי שיאהבו מוסיקה קלאסית גם כן - מה הרע שבזה ? יתכן שאצליח להחדיר בהם את טעמי המוסיקאלי, אבל אנו הרי יודעים מחיי היומיום שלא תמיד זה עובד, וכשהילד בוגר הוא פונה לדרכו.

אני מסכים אתך שהרבה מהמשאבים החינוכיים שמושקעים בילדים עוסקים בעיקר בהקניית ידע מוטה אינטרסים, והאינטרס העליון הוא להצליח במבחן. כבר שנים רבות שאני אומר לאשתי המורה - למה אתם לא משקיעים בביה"ס יותר משאבים כספיים ורעיוניים כדי לגרום לילד לרצות לדעת ולא לשנוא את ביה"ס ואת מוריו ומנהליו המאיימים בעונשים כבדים על שטויות ? גם אני הייתי ילד מוטה אינטרסים, ובילדותי האכילו אותי בכל מיני עניינים שאת חלקם לא רציתי לעכל ובבגרותי השלכתי אותם הרחק ממני. אדם סביר נוהג בדיוק כמוני בין במודע ובין שלא במודע.

אינני מוצא כל הכרח לשרבב את הדת לנושא זה באופן מיוחד. רוב המאמינים מקיימים אורח חיים דתי מתוך אינטרס זה או אחר, ומבחינה דתית פולחנית התנהגות כזו תואמת יפה את עולמה של הדת. במקום שהתורה והנביאים לא סיפקו די אינטרסים להמוני המאמינים - באו חז"ל והוסיפו מדמיונם לאוצר האינטרסים המקראיים כהנה וכהנה ומעולם לא חשו בצרימה דתית-אמונית עקב כך. אדרבא.

אפשר לצאת מהלחץ ומהקופסא הליבוביציאנית ולהתאוורר.

 

[רועי החושב]

.............

לכל פילוסוף שמכבד את עצמו יש הבחנה דומה- הנה שופנהאואר דיבר על רצון מול דימוי, ניטשה על אינסטינקט ותבונה או דיוניסוס ואפולו בתרבות, קוהלת על הוללות ושיכלות, בהינדואיזם -שיווה ושקטי וכ"ו וכ"ו אפשר למצוא מקבילות להבחנה הזו בין ידע לערכים.
ידע מדיד הוא התוצאה של מדידה ואילו השאלה המנסחת את המדידה היא מוטה ערכית. כמו בכל תחום במציאות האנושית בני אדם מסתמכים על היוריסטיקות תפיסתיות וגם בתחום הידע המדיד, כלומר בעצם תפיסתנו את המקרים, את הקטגוריות של המקרים, אנו מוטים ערכית. אפשר למדוד כמה, אבל השאלה כמה מניחה כבר מהות מדידה בעלת גבולות ידועים. מה קובע את הגבולות של הדבר שאותו אנו מודדים? עולם הערכים שלנו.
כל החוויות שלנו הן תולדות של ערכים שקובעים את אבות הטיפוס התפיסתיים בעצם קיומה של שאילתת חיפוש שמניחה במובלע אכסיומות. הערכים קודמים לחוויה והחוויה היא המאפשרת מדידה.
הוודאות שעולם המספרים מספק לנו אינו נובעת מהתאמתו לעולם אלא בדיוק להיפך- מהיעדר קשר ברור בינו לבין העולם אשר האמת שבו חומקת מאיתנו כמו מים, בלתי נתפסת לעולם.
הוודאות המספרית היא אמצעי בריחה נרקוטי (וכך השתמשו בה כהני מצריים העתיקה) אל עולם יציב, קבוע, ניצחי, שכל כולו מצוי בדמיון והוא הקרנה של התכנים הערכיים הקובעים מה יהיה בו.
הבעיה שיש לי עם ההבחנה הנ"ל בין ידע לערכים היא שאני מוצא שיש רק ערכים ואין בעצם שום ידע, כלומר שום דבר שקיים מצד עצמו שאפשר לומר עליו שהוא ידע.
כך שאני באמת לא יודע כיצד אפשר למסור ידע בלי לכפות ערכים, ואפילו ידע מדיד. העיסוק במתמטיקה (שאינו עיסוק דווקא בידע מדיד אלא בהפשטה) הוא עיסוק בדמיון.
פה אני מודה- יש משהו בהפשטה המתמטית שמשוחרר מהטיה ערכית אז אולי יש פה כיוון מעניין לחינוך. אבל יש להדגיש- לא דברים מדידים הם המשוחררים מהטיה ערכית אלא עצם העיסוק בתכנים המופשטים של המתמטיקה.