קראתי
אומנם בקושי אבל הצלחתי לקרוא... נ נשמע שיש בך המון כעס כלפי המערכת, ואני אולי ארגיזך אבל חשוב לי לומר לך יונה ועידו צודקים ויותר מכך, אתה מדבר תמיד בקיצוניות... אני חלילה לא בא להאשימך או להרגיזך אלא לציין דפוס שחוזר כאן ברשת, ואולי חוזר גם בחוץ... הציפיה לעזרה... ולצערי יגיע היום בו אתה תצא החותה ואף יועצת לא תחכה בחוץ ותכוון את דרכך... אף אחד לא ייתן לך את הכלים שצריך לרכוש לבד... אתה יודע, פסיכיולוג אמר לי פעם, שיש שתי אפשרויות להתמודד עם בעיה לדוגמא לצורך הדוגמא ניקח את הסוכרת כדוגמא להתמודדות עם בעיה: א. יש לי סוכרת על כל המשתמע מכך שזה אומר זריקות, בדיקות סוכר אבל יש לי רק סוכרת והיא לא אמורה להפריע לי להתמודד בחיי השוטפים... ב. אני חולה בסוכרת , החיים שלי איומים אני מסכן, אין לי אפשרות לחיות, לטייל, ללמוד ולמצות את עצימי חיי בגיהנום נמאס לי מהטיפולים, הזריקות והבדיקות ואני מתבייש בכך ועקב כך אני נמנע מהחיים... שתי התייחסויות שונות לעותו מטבע... אצלך כל הזמן אתה בוחר לראות את הרע שבעניין, את ה"אבחון הדפוק" , א "המורה הדפוקה" ה"מערכת הדפוקה" "החברה הדפוקה". אבל אני בעיקר שואל את עצמי בדאגה רבה, למה החיים שלך כל כך רעים?מה אין בהם טוב? האם כל המורים והמורות שפגשת במשך 12 שנים הי גרועים? כולם כולל כולם ? האם החברים היו כולם רעים ומכנים בכינויים? ושאלת השאלות: עד כמה אתה מוכן לשנות את המצב שלך? כי כמה שעצוב לומר את זה אנשים בכל מקום הם אנשים יש מקומות שבהם יותר בוגרים ובמקומות אחרים פחות בוגרים..אבל אנשים נשארים אנשים ואם אתה מרגיש שיש קשיים בתקשורת או במיומנויות חברתיות , אני חושב שהגיע הזמן לאזור אומץ ולהודות בכך ולטפל בכך.. בכל אופן בהצלחה
