לא יכולתי להזדהות יותר מזה
אני מוכרחה מוכרחה מוכרחה להוריד מעל ליבי את ההרגשה המחורבנת הזאת,
שכשאני מדברת בטלפון עם חברה טובה או עם אחותי היקרה שתהיה בריאה,
אני מקשיבה לאין ספור סיפורי תלאות, מענות, סבל, רכילות, תלונות על הבעל, על הילדים, על כל העולם ואשתו,
וכשאני, רחמנא ליצלן, מנסה להוציא איזה קיטור דל מבין שפתיי,
מייד אני נענית בתשובה הגסה: תעשי טובה, אין לי כח בשביל זה, בואי נעבור נושא...
כאילו ודעתי על ביבי והכלכלה או על אחמדיניג'אד והפצצה, תועיל לאותה הגברת שרוצה רק להשמיע את צרותיה
אבל לא לשמוע חס וחלילה על מכאוביה של מישהי אחרת...
ואני כבר מזמן מזמן הגעתי למסקנה שהכי טוב זה לשמוע ולא להשמיע. ככה זה בעולם. הוא מחולק לשניים. המאזינים והמשמיעים.
אין מצב שהמשמיעים יאזינו לפעמים גם למישהו אחר מלבד לעצמם.
תאמין לי, לפעמים יש לי דמעות בעיניים בגלל התסכול כשאתה יודע שאותו אחד אשר שואל לשלומך, לא ממש מעניין אותו איך אתה מרגיש, אלא סתם בודק אם יש לך זמן לשמוע את מה שיש לו להגיד...