אמנון פישר
New member
כך הצלחתי במחקר שלי
את המחקר שלי התחלתי בשיחות עם מי ששרדו את הטביעה והמלחמה, מבין עולי האונייה פנצ´ו, אשר ב-1940 יצאה מברטיסלבה בדרכה לארץ. האונייה טבעה באזור יון ונוסעיה עלו על אי בודד עד שנמצאו ע"י האיטלקים ונשלחו למחנות. מאחר ואבי היה בין ניצולי האונייה, חשבתי שחבריו ידעו לספר עליו ועל משפחתו דברים שסיפר להם. כאן טעיתי, כי מסתבר שאבי לא סיפר כלום לאף אחד, וכך נהג גם בבית. באותו זמן התברר כי לאמי מכתבים ותמונות שנשלחו לאבי מבני משפחתו אל המחנות, ואשר בהם שמות בני משפחה וכתובותיהם לפני ובזמן המלחמה.(האיטלקים אפשרו משלוח וקבלת דואר). מאחר ואלה הנתונים היחידים שהיו בידי, החלטתי לצאת למסע שורשים בהונגריה, צ´כיה וסלובקיה. המטרה הייתה להגיע לארכיונים ולכתובות כי שם כמובן הסיכוי הרב ביותר לקבל מידע. בדרך זו לא מצאתי הרבה, למעשה מעט מאד ,וזה מכמה סיבות: קשיי שפה, מחסור בזמן, והעיקר לא היו לי תאריכי לידה שזה הבסיס לכל חיפוש בארכיונים. רק בהונגריה קיבלתי מידע בביתו לשעבר של סבי. שם סיפרו לי השכנות על תפיסתו של סבי ע"י ההונגרים כנראה . הסיפור בקצרה הוא כזה: בדירה היו סבי ואחיו ואחותו, את סבי לקחו למסע הרגלי לאוסטריה (לא בטוח), לגבי אחיו אין לי מידע, ואת אחותו שהייתה בחודש שמיני הכו וגרמו להפלת התינוקת והשאירו אותן למות בדירה. לאחר חזרתי לארץ נסעתי ליד ושם ,שם ישבתי מול המיקרו – וויו כדי לחפש דפי עד שהיו אז על מיקרופילמים. מצאתי שם שני דפי עד על שמות סבי וסבתי, אחרי ש"הוצאתי " את העיניים 8 שעות מול המכשיר. באותו זמן לערך החלו לדבר על מחשוב יד ושם והחלטתי להמתין עד סיום הפרוייקט. כשהסתיים המבצע חזרתי ליד ושם וכשהוזנו הנתונים של סבי למחשב, הוא פלט 8 דפי עד חדשים. כשקראתי את הדפים מצאתי באחד מהם את שמה ותמונתה של דודתי, וההתרגשות הייתה גדולה כמובן. הכותבת של דף עד זה, תושבת המרכז, הייתה אחותו של בעלה של דודתי. תאמתי פגישה עם המשפחה,וערכנו השוואה של מסמכים ותמונות, והסתבר שאכן מצאתי חלק גדול של המשפחה בארץ, בהולנד,בקנדה ובארצות הברית. ההרגשה שהנה מצאתי משפחה אחרי 4 שנים של חיפושים היא נהדרת. משפחתי גדלה ברגע אחד בכ – 400 איש. אחותה השניה של בעלה של דודתי, בת 94 צלולה בדעתה לחלוטין, סיפרה לי את סיפור סופה של משפחתה של הדודה. הסיפור בקצרה, הבעל היה מהנדס, והגרמנים ימ"ש הטילו עליו לבנות שדה תעופה ליד העיר הודרושה בסלובקיה. כהרגלם לאחר סיום העבודה ירו בהורים ואת ילדם בן תשעת החודשים קברו חי באדמה. באותו זמן המשכתי להתכתב עם כל הארכיונים שחשבתי שבהם אמצא מידע, ומאחד מהם, בסבלובקיה,קיבלתי מכתב מאחד החוקרים ובו הוא מציע לי לבצע את המחקר בסלובקיה עבורי. קיבלתי את הצעתו, הוא קיבל 250$ ולי זה השתלם מאד, כי הוא השיג מידע שלבד לא הייתי מגיע אליו לעולם. בדיעבד, לו ידעתי על האפשרות לשכור חוקר, הייתי עושה זאת לפני יציאתי למסע השורשים. הסדר הנכון היה צריך להיות כזה: ביצוע המחקר ע"י מקומי, ולאחר מכן לנסוע לאותם מקומות בליווי של אותו חוקר. כך הייתי משיג מידע רב יותר, כי יכולתי לשאול שאלות ולקבל תשובות במקום, וגם היה מקל עלי להגיע לכל המקומות שרציתי, שרק מקומי יכול היה להביא אותי אליהם. ברור לי היום, לאור המידע שיש לי, שלא הייתי בכל אותם מקומות שצריך הייתי להגיע אליהם. זו הייתה הדרך העיקרית שבה מצאתי את האנשים אותם חיפשתי. מאחורי מאות שעות אינטרנט, מאות רבות של שעות עבודה, וברשותי ששה קלסרים עם בין 600 ל- 700 מסמכים הכוללים התכתבויות עם גופים ואנשים בעולם, עצי משפחה, תמונות ועדויות של ניצולי שואה. יש הרבה אכזבות במהלך העבודה אך מציאת, ולו אדם אחד, שווה השקעה של כל רגע וכל אגורה בנושא. היום אני בהחלט מרוצה מהתוצאות שהשגתי, אך עדיין אני חי בהרגשה שזה לא הסוף, ושיש לי עוד מה למצוא. אני ממשיך לחקור עד שאגיע למסקנה שאין לי עוד מה למצוא. את המחקר התחלתי מהסיבה שרציתי לדעת מאיפה באתי, מי היו, ואיך חיו אותם אנשים שלא אראה לעולם כי מישהו החליט להשמידם. הרגשתי צורך אדיר לסגור מעגל, מעגל שחסרים לי עוד כמה מילימטרים כדי להגיע ל- 360 מעלות. ואני מתכוון להגיע ל- 360 מעלות. אני מקווה שסיפורי זה יתן למחפשים כוון בדרך עבודתם, ואני מאחל לכולם הרבה הצלחה ,ולהגיע לאותה הרגשה נהדרת, ואת האפשרות לומר: "יש"!!!. לומר? לצעוק! באיחולי הצלחה, אמנון פישר.
את המחקר שלי התחלתי בשיחות עם מי ששרדו את הטביעה והמלחמה, מבין עולי האונייה פנצ´ו, אשר ב-1940 יצאה מברטיסלבה בדרכה לארץ. האונייה טבעה באזור יון ונוסעיה עלו על אי בודד עד שנמצאו ע"י האיטלקים ונשלחו למחנות. מאחר ואבי היה בין ניצולי האונייה, חשבתי שחבריו ידעו לספר עליו ועל משפחתו דברים שסיפר להם. כאן טעיתי, כי מסתבר שאבי לא סיפר כלום לאף אחד, וכך נהג גם בבית. באותו זמן התברר כי לאמי מכתבים ותמונות שנשלחו לאבי מבני משפחתו אל המחנות, ואשר בהם שמות בני משפחה וכתובותיהם לפני ובזמן המלחמה.(האיטלקים אפשרו משלוח וקבלת דואר). מאחר ואלה הנתונים היחידים שהיו בידי, החלטתי לצאת למסע שורשים בהונגריה, צ´כיה וסלובקיה. המטרה הייתה להגיע לארכיונים ולכתובות כי שם כמובן הסיכוי הרב ביותר לקבל מידע. בדרך זו לא מצאתי הרבה, למעשה מעט מאד ,וזה מכמה סיבות: קשיי שפה, מחסור בזמן, והעיקר לא היו לי תאריכי לידה שזה הבסיס לכל חיפוש בארכיונים. רק בהונגריה קיבלתי מידע בביתו לשעבר של סבי. שם סיפרו לי השכנות על תפיסתו של סבי ע"י ההונגרים כנראה . הסיפור בקצרה הוא כזה: בדירה היו סבי ואחיו ואחותו, את סבי לקחו למסע הרגלי לאוסטריה (לא בטוח), לגבי אחיו אין לי מידע, ואת אחותו שהייתה בחודש שמיני הכו וגרמו להפלת התינוקת והשאירו אותן למות בדירה. לאחר חזרתי לארץ נסעתי ליד ושם ,שם ישבתי מול המיקרו – וויו כדי לחפש דפי עד שהיו אז על מיקרופילמים. מצאתי שם שני דפי עד על שמות סבי וסבתי, אחרי ש"הוצאתי " את העיניים 8 שעות מול המכשיר. באותו זמן לערך החלו לדבר על מחשוב יד ושם והחלטתי להמתין עד סיום הפרוייקט. כשהסתיים המבצע חזרתי ליד ושם וכשהוזנו הנתונים של סבי למחשב, הוא פלט 8 דפי עד חדשים. כשקראתי את הדפים מצאתי באחד מהם את שמה ותמונתה של דודתי, וההתרגשות הייתה גדולה כמובן. הכותבת של דף עד זה, תושבת המרכז, הייתה אחותו של בעלה של דודתי. תאמתי פגישה עם המשפחה,וערכנו השוואה של מסמכים ותמונות, והסתבר שאכן מצאתי חלק גדול של המשפחה בארץ, בהולנד,בקנדה ובארצות הברית. ההרגשה שהנה מצאתי משפחה אחרי 4 שנים של חיפושים היא נהדרת. משפחתי גדלה ברגע אחד בכ – 400 איש. אחותה השניה של בעלה של דודתי, בת 94 צלולה בדעתה לחלוטין, סיפרה לי את סיפור סופה של משפחתה של הדודה. הסיפור בקצרה, הבעל היה מהנדס, והגרמנים ימ"ש הטילו עליו לבנות שדה תעופה ליד העיר הודרושה בסלובקיה. כהרגלם לאחר סיום העבודה ירו בהורים ואת ילדם בן תשעת החודשים קברו חי באדמה. באותו זמן המשכתי להתכתב עם כל הארכיונים שחשבתי שבהם אמצא מידע, ומאחד מהם, בסבלובקיה,קיבלתי מכתב מאחד החוקרים ובו הוא מציע לי לבצע את המחקר בסלובקיה עבורי. קיבלתי את הצעתו, הוא קיבל 250$ ולי זה השתלם מאד, כי הוא השיג מידע שלבד לא הייתי מגיע אליו לעולם. בדיעבד, לו ידעתי על האפשרות לשכור חוקר, הייתי עושה זאת לפני יציאתי למסע השורשים. הסדר הנכון היה צריך להיות כזה: ביצוע המחקר ע"י מקומי, ולאחר מכן לנסוע לאותם מקומות בליווי של אותו חוקר. כך הייתי משיג מידע רב יותר, כי יכולתי לשאול שאלות ולקבל תשובות במקום, וגם היה מקל עלי להגיע לכל המקומות שרציתי, שרק מקומי יכול היה להביא אותי אליהם. ברור לי היום, לאור המידע שיש לי, שלא הייתי בכל אותם מקומות שצריך הייתי להגיע אליהם. זו הייתה הדרך העיקרית שבה מצאתי את האנשים אותם חיפשתי. מאחורי מאות שעות אינטרנט, מאות רבות של שעות עבודה, וברשותי ששה קלסרים עם בין 600 ל- 700 מסמכים הכוללים התכתבויות עם גופים ואנשים בעולם, עצי משפחה, תמונות ועדויות של ניצולי שואה. יש הרבה אכזבות במהלך העבודה אך מציאת, ולו אדם אחד, שווה השקעה של כל רגע וכל אגורה בנושא. היום אני בהחלט מרוצה מהתוצאות שהשגתי, אך עדיין אני חי בהרגשה שזה לא הסוף, ושיש לי עוד מה למצוא. אני ממשיך לחקור עד שאגיע למסקנה שאין לי עוד מה למצוא. את המחקר התחלתי מהסיבה שרציתי לדעת מאיפה באתי, מי היו, ואיך חיו אותם אנשים שלא אראה לעולם כי מישהו החליט להשמידם. הרגשתי צורך אדיר לסגור מעגל, מעגל שחסרים לי עוד כמה מילימטרים כדי להגיע ל- 360 מעלות. ואני מתכוון להגיע ל- 360 מעלות. אני מקווה שסיפורי זה יתן למחפשים כוון בדרך עבודתם, ואני מאחל לכולם הרבה הצלחה ,ולהגיע לאותה הרגשה נהדרת, ואת האפשרות לומר: "יש"!!!. לומר? לצעוק! באיחולי הצלחה, אמנון פישר.
