dance of life
New member
כך ניצחתי את המחלה ללילה תמים אחד.
למי שזוכר, אני רקדנית לשעבר, שאת כושר הריקוד שלה איבדה עקב מחלת הפיברומיאלגיה... כבר חודשים שאני חושבת לעצמי על איזה לילה אחד בדיסקוטק, רק אחד... לרוקד טיפה, להשתחרר.. לא ביקשתי בלט לא ביקשתי מחול... רק טיפה לרקוד כמו כולם אני בת 18 ומעולם לא הייתי במועדון מאחר ופשוט ידעתי כי אהיה חסרת אונים ארקוד וזה יכאב לי או שפשוט אשב בצד ואקנא בטירוף השבוע זה בער בי יותר מדי אז החלטתי לצאת היום (ערב חמישי) לאנשהו, לא משנה לאן.. לרקוד. חשבתי על ההשלכות ולא היה אכפת לי. עבדתי משעות הבוקר והיה יום קשה (כשלפניו היו ימים שלא נרדמתי ולכן היו חסרות לי המון שעות שינה) ביקרתי אצל ידיד כמה שעות חזרתי הביתה, והתחלתי לחשוב על אותה יציאה עם המחשבות והמקלחת, התחילו כאבי רגליים שוב (שמבשרים לי שאני עייפה מדי ושאני חייבת לנוח) חשבתי לעצמי: תבטלי! את חייבת לבטל!! את הורסת את עצמך!!! ועצמי ענה לי בכעס: לא אכפת לי ההשלכות.. אני רוצה לרקוד.. פעם אחת... כשכבר הייתי מוכנה לצאת, כאבי הרגליים היו חזקים מספיק בשביל שאבין שזה הולך להיות התקף ממש קשה הרמתי את הטלפון, שיננתי מילים "אני מצטערת.. לא אבוא.." ואז ניתקתי שתיתי מים גררתי את הרגל הכואבת אחרי במורד המדרגות לראות את החברים הגענו לשם ולקחו לי כמה דקות לקלוט שאני מתחרטת חשבתי: אני אתחרט על זה עוד הרבה... התחלתי להביט בשעון כל שניה ולהגיד לעצמי: עוד חצי שעה בערך אתקפל.. אתפוס מונית, אגיד שאני עייפה... רקדתי טיפה, והרגליים בערו מכאב ידעתי, עוד כמה דקות ואני משותקת לחלוטין, כמו תמיד אבל המשכתי לא היה אכפת לי להתעלף שם על הרחבה כל כך רציתי לרקוד הדמעות היו בעיניים, הכאבים שרפו את הגוף, אבל המשכתי אחרי חצי שעה חשבתי שאני מתעלפת התחלתי לזוז הצידה כדי להשען על משהו נעצרתי חזרתי חזרה ורקדתי, כמו שבחיים שלי לא רקדתי הכאבים, עם הטירוף, עברו (לא, ממממש לא שתיתי) העברתי 6 וחצי שעות, כשבכל פעם שעצרתי, ידעתי שמחר אשלם על זה, ידעתי שאני הורסת את עצמי ושאני מטורפת אבל המשכתי, כאילו אין מחר כאילו אני לא יודעת שמחר יכאב ואהיה משותקת לכמה ימים כאילו אני אדם רגיל שיכול מתי שרק בא להשתולל... בסוף הלילה התחילו שירים ממש מדהימים, אלא של המחול המודרני... תפסתי את הידיד (רקדן מקצועי) ורקדנו, עד שכל האנשים שם הסתכלו אני יודעת שהוא לא יודע כמה זה היה מדהים בעיני, שכן... הוא לא יודע על המחלה ועל הכאבים שעברו בי באותו רגע הערב נגמר גררתי רגליים עם חיוך, שאיש לא יכול לפרשו מלבד: אני הכי מאושרת שיש בעולם כרגע אז מחר יכאב לי ומחר אסבול ולא אוכל לדרוך על הרגליים, לא אוכל להפסיק לבכות ולצרוח מכאב, לא אוכל להפסיק להתחרט על יום היוולדי. אבל מה שבטוח, מחר לא אתחרט. ככה ניצחתי את המחלה, ללילה תמים אחד.
למי שזוכר, אני רקדנית לשעבר, שאת כושר הריקוד שלה איבדה עקב מחלת הפיברומיאלגיה... כבר חודשים שאני חושבת לעצמי על איזה לילה אחד בדיסקוטק, רק אחד... לרוקד טיפה, להשתחרר.. לא ביקשתי בלט לא ביקשתי מחול... רק טיפה לרקוד כמו כולם אני בת 18 ומעולם לא הייתי במועדון מאחר ופשוט ידעתי כי אהיה חסרת אונים ארקוד וזה יכאב לי או שפשוט אשב בצד ואקנא בטירוף השבוע זה בער בי יותר מדי אז החלטתי לצאת היום (ערב חמישי) לאנשהו, לא משנה לאן.. לרקוד. חשבתי על ההשלכות ולא היה אכפת לי. עבדתי משעות הבוקר והיה יום קשה (כשלפניו היו ימים שלא נרדמתי ולכן היו חסרות לי המון שעות שינה) ביקרתי אצל ידיד כמה שעות חזרתי הביתה, והתחלתי לחשוב על אותה יציאה עם המחשבות והמקלחת, התחילו כאבי רגליים שוב (שמבשרים לי שאני עייפה מדי ושאני חייבת לנוח) חשבתי לעצמי: תבטלי! את חייבת לבטל!! את הורסת את עצמך!!! ועצמי ענה לי בכעס: לא אכפת לי ההשלכות.. אני רוצה לרקוד.. פעם אחת... כשכבר הייתי מוכנה לצאת, כאבי הרגליים היו חזקים מספיק בשביל שאבין שזה הולך להיות התקף ממש קשה הרמתי את הטלפון, שיננתי מילים "אני מצטערת.. לא אבוא.." ואז ניתקתי שתיתי מים גררתי את הרגל הכואבת אחרי במורד המדרגות לראות את החברים הגענו לשם ולקחו לי כמה דקות לקלוט שאני מתחרטת חשבתי: אני אתחרט על זה עוד הרבה... התחלתי להביט בשעון כל שניה ולהגיד לעצמי: עוד חצי שעה בערך אתקפל.. אתפוס מונית, אגיד שאני עייפה... רקדתי טיפה, והרגליים בערו מכאב ידעתי, עוד כמה דקות ואני משותקת לחלוטין, כמו תמיד אבל המשכתי לא היה אכפת לי להתעלף שם על הרחבה כל כך רציתי לרקוד הדמעות היו בעיניים, הכאבים שרפו את הגוף, אבל המשכתי אחרי חצי שעה חשבתי שאני מתעלפת התחלתי לזוז הצידה כדי להשען על משהו נעצרתי חזרתי חזרה ורקדתי, כמו שבחיים שלי לא רקדתי הכאבים, עם הטירוף, עברו (לא, ממממש לא שתיתי) העברתי 6 וחצי שעות, כשבכל פעם שעצרתי, ידעתי שמחר אשלם על זה, ידעתי שאני הורסת את עצמי ושאני מטורפת אבל המשכתי, כאילו אין מחר כאילו אני לא יודעת שמחר יכאב ואהיה משותקת לכמה ימים כאילו אני אדם רגיל שיכול מתי שרק בא להשתולל... בסוף הלילה התחילו שירים ממש מדהימים, אלא של המחול המודרני... תפסתי את הידיד (רקדן מקצועי) ורקדנו, עד שכל האנשים שם הסתכלו אני יודעת שהוא לא יודע כמה זה היה מדהים בעיני, שכן... הוא לא יודע על המחלה ועל הכאבים שעברו בי באותו רגע הערב נגמר גררתי רגליים עם חיוך, שאיש לא יכול לפרשו מלבד: אני הכי מאושרת שיש בעולם כרגע אז מחר יכאב לי ומחר אסבול ולא אוכל לדרוך על הרגליים, לא אוכל להפסיק לבכות ולצרוח מכאב, לא אוכל להפסיק להתחרט על יום היוולדי. אבל מה שבטוח, מחר לא אתחרט. ככה ניצחתי את המחלה, ללילה תמים אחד.