מהומה רבה על לא מאומה : עריצות הפקידים \ "אידיוטים שימושיים"
אידיוטים שימושיים. יש משהו אירוני בכך שחסידי ההפרטות, אלה שמטיפים יומם וליל לפרק, לשבור, לחסל ולמכור (בין אם חברה ממשלתית ובין אם מעון לבעלי מוגבלויות), הם הראשונים לבכות על "שוד הגז הגדול", על "קבוצות כוח" ועל פגיעה בצרכנים. הרי אם המדינה הייתה מקימה חברת קידוחים ממשלתית ומשקיעה הון במחקר ופיתוח כפי שעשתה נורבגיה, אותם מטיפים היו ממהרים לטעון שהממשלה לא יודעת ולא צריכה לנהל נכסים ואופרציות כאלה בעצמה. כך קורה שגדולי הקפיטליסטים, הג'יהדיסטים של כת ההפרטה, עוטים מסיכה של פעילים חברתיים, של לוחמי צדק למען חלוקה שוויונית יותר. כך קורה שנרקמת לה ברית מוזרה בין הכחלונים לגלאונים, שמאל וימין, כל אחד והאידיוטים השימושיים שלו.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000996163#fromelement=hp_deot
 
 
 
הטור הפעם יהיה ארוך, ארוך מאוד. [הטור הובא כאן בקיצור-לטור במלואו, ראו בקישור למטה] את משק הגז הישראלי ואת משק החשמל השלוב בו אי-אפשר לסכם בכמה מאות מילים, אי-אפשר לתאר אותו בפתיח קצרצר, של דקותיים בלבד, כנהוג בכלי המדיה הפופולריים, שבו נזרקות לאוויר המילים "מונופול", "קרטל", "עושק" ו"צרכנים", בלי להביא שום עובדה, שום נתון ושום תימוך מקצועי.
כשהרייטינג הוא גולת הכותרת, כשהמטרה היא לשלהב יצרים, לסחוט מחיאות כפיים וקריאות הידד מהקהל, אין פלא שהדיון נעשה רדוד ומופרחות כותרות שקריות לחלוטין
 
 
ישראל הצמיחה חבורה של צדקנים, מתחסדים וטהרנים, שמחלקת את העולם לשחור ולבן, טובים ורעים, מושחתים ונקיים. מבחינתם, מי שלא בצד ה"נכון" הוא מושחת, לוביסט ושופר של מישהו שמקבל ממנו איזשהו אתנן. מי שיבדוק היטב בציציותיה של החבורה יגלה מהר מאוד שהיא בכלל לא "נקייה". נהפוך הוא, היא מושחתת מוסרית ופועלת מאחורי הקלעים באופן אלים. בחצר האחורית של התקשורת מתנהלת מערכה מכוערת, נבזית ושקרית שבה מנסים, ללא הצלחה, להטיל דופי בעיתונאים שמביעים עמדה מקצועית מנוגדת.
 
 
אורית פרקש-הכהן, ויחד איתה אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים כלכליים-פיסקליים, הם ההוכחה הטובה ביותר לשלטון הפקידים ולעריצות שלהם בישראל. בשבועיים האחרונים התברר שפקיד לא צריך הרבה בשביל לקבל את עיטורי העוז והגבורה בתקשורת: הוא פשוט צריך לשלוח או להדליף לעיתונאי הבית שלו מכתב כלשהו עם כמה מילים גבוהות והם כבר יכתירו אותו כמי שעשוי ללא חת, נלחם למען הדמוקרטיה, נאבק עד טיפת דמו האחרונה למען הצרכנים וכל ההפרזות המביכות האלו. כן, אין צורך במעשים, בפעולות, בהחלטות - מספיק לשרבט כמה מילים והפכת לגיבור בן לילה.
 
ליכט ציין במכתבו על משק הגז את החשש מפני "ריכוז עוצמה" בידי גורמים פרטיים. בזה הוא צודק לחלוטין. כל משטר דמוקרטי חייב לרסן את כוחם של העשירים, כי כוח, כל כוח, גורם לאנשים שצברו כסף ועוצמה להשתמש בו באופן פסול ולעתים מושחת. אבל ליכט התעלם לחלוטין מ"ריכוז עוצמה" בידי גורמים מסוגו, כלומר, משפטנים ופקידים שתוקעים ומסרבלים החלטות, שמתקוטטים זה עם זה, שעסוקים חלק גדול מזמנם במירוק המוניטין שלהם בתקשורת (יש פקידים שחצי מזמנם, אם לא יותר, מוקדש לשיחות עם עיתונאים). המשפטיזציה בישראל, הביורוקרטיה במדינה, הטהרנות הישראלית - כל אלה נוראות.
 
פקידי האוצר אינם משרתים את הדמוקרטיה, אלא את האג'נדה האישית שלהם. אבל ליכט לא יעז לצאת נגדם. כוחם של הפקידים באחדותם.
 
ישראל קיבלה מתנה ענקית: שני מאגרי גז, תמר ולוויתן, שיכולים לספק את צורכי הגז הטבעי שלה במשך עשרות שנים. הברכה הזאת הפכה עם השנים לקללה, בעיקר באדיבות הפקידים. הציבור צריך להבין דבר אחד משמעותי מאוד: לולא התגלה גז טבעי במעמקי הים, תעריפי החשמל שלנו היו היום גבוהים בכ-30% (!) לפחות, ואם רשות החשמל לא הייתה חונקת את התעריפים באופן כללי, אנחנו היינו משלמים אף 50% יותר בחשבון החשמל החודשי. למה? כי ההוצאות הכי כבדות על ייצור חשמל הן ההוצאות על רכישת דלקים, חומר הגלם של ייצור החשמל, והם כוללים גז טבעי, פחם, מזוט וסולר. עלות ייצור חשמל בגז טבעי היא הכי זולה, אחריה הפחם, שלישי בדירוג המזוט (פי 4 מגז טבעי) ואחריו הסולר (פי 7 ויותר מגז טבעי). אם יש גז טבעי בשפע, עלות ייצור החשמל יורדת באופן דרמטי.
 
בשנת 2012, למשל, עלות הדלקים בחברת החשמל הגיעה לסכום של כ-20 מיליארד שקל בגלל המחסור בגז והפלופ של הסכם הגז עם מצרים (כל הפקידים החליטו להעלים את השערורייה מהעין הציבורית כי זה היה באחריותם). עם אספקת הגז מתמר העלויות צללו בשנת 2012 לכ-11 מיליארד שקל, וזה החיסכון הדרמטי שמאפשר לכולנו לשלם חשבון חשמל עם תעריפים נמוכים יחסית. נחזור על זה שוב: עצם גילוי הגז הוא החיסכון הגדול ביותר למשק הישראלי ולא פיקוח על מחירי הגז, יהיה או לא יהיה, או שבירת המונופול שתוביל לכאורה לתחרות. בתסריט הכי אופטימי, מחירי הגז יירדו ב-20%-25% ואילו תעריף החשמל יירד בכמה אחוזים בודדים.
 
ייצור חשמל ותעריפי חשמל הם מקטע אחד בברכה של גילוי הגז. יש גם ההשלכות הרחבות יותר: חיבור מפעלים לגז טבעי במקום מזוט וסולר שתפחית את עלויות הייצור, שימוש בגז טבעי בתחבורה שיוריד עלויות לצרכנים ופיתוח תעשיית גז ישראלית שתתרום לתעסוקה איכותית ותמשוך השקעות זרות. כל אלה תקועים הודות לאותם פקידים: קרוב ל-2,000 מפעלים נקלעו למבוך ביורוקרטי וממתינים לחיבור לגז הטבעי; על שימוש בגז טבעי בתחבורה אפשר רק לחלום; ועל פיתוח תעשיית גז ישראלית - נו, זו כבר בדיחה.
 
 
אלו הטיעונים המשפטיים, אבל גם גילה מבין היטב שפיצול המאגרים לא בהכרח יוריד את מחירי הגז. לדעתו, צריך לתת לזה צ'אנס, ואם התחרות לא תעבוד, אז לא יהיה מנוס מפיקוח. אבל זה בדיוק כל העניין: כל הוויכוח הוא על כך שאם ימכרו את אחד המאגרים, בעוד כמה שנים תתפתח אולי תחרות והמחירים אולי יירדו. הסיכוי לכך נמוך, כך שכל המהומה השבוע היא מהומה רבה על לא מאומה.
 
 
וכעת למספרים, המספרים הגדולים: מאגר הגז תמר הוא מונופול. למונופול יש כוח תמחור גבוה, ובדרך כלל גם רווחיות חריגה. כדי להבין את המספרים צריך להציץ בדוחות, ולא להזמין חוות דעת יקרה מיועצים כמו שעשתה פרקש-הכהן. צללנו השבוע לדוחות הכספיים של דלק קידוחים, המחזיקה כ-15.6% ממאגר תמר. יש שם תחזיות מאוד מפורטות של הכנסות, תזרים, הכנסות, עלויות פיתוח והפעלה וכמובן מסים שונים (תמלוגים, היטלים ומסי הכנסה). כל המספרים הם רק על חלקה של השותפות במאגר. הכפלנו את המספרים כך שיגלמו את מספרי המאגר המלאים והרי הטבלה לפניכם - כל הנתונים, על-פני 24 השנים הבאות, עד שיאזל הגז בתמר.
 
אז ככה: הכנסות המאגר המצרפיות אמורות להסתכם ב-24 שנים ב-56.7 מיליארד דולר. התזרים (בהיוון 0%) אמור להיות כ-18.7 מיליארד דולר (בפשטות, זה מה שנשאר ליזמים). המדינה אמורה לקבל במסים שונים כ-31.9 מיליארד דולר. בסך הכול, נהנים היזמים מתשואה שנתית של 22%. יש שיאמרו שזו תשואה גבוהה מדי, ואפשר להבין אותם.
 
אפשר להסתכל על כך גם באופן אחר: השותפויות מוכרות את הגז הטבעי ללקוחותיהם (הדומיננטית שבהן חברת החשמל) ב-5.6-5.9 דולרים ליחידת תפוקה. הוצאת הגז מלב הים (עלויות הפקה) עולה כ-0.5-0.6 דולרים בלבד ליחידת תפוקה. על זה יש להוסיף את עלויות הפיתוח וההפעלה שמשתנות משנה לשנה, כפי שאפשר לראות בטבלה. על פי הערכות, זה מגיע ל-1.5 דולר נוספים, ועל זה המדינה מקבלת משהו כמו 2.5 דולרים בממוצע ואף יותר (זה דומה למחיר הדלק, שבו לבלו ולמע"מ יש חלק מאוד גדול). היזמים מרוויחים, כאמור, די יפה, משהו שיכול להגיע ל-1.5 דולרים ליחידת תפוקה, תלוי בשנה.
 
אפשר בהחלט לפקח ולהוריד מחירים, אבל אז גם המדינה תצטרך לוותר על חלקה ברווחים. אפשר לעשות יותר מזה: להלאים את המאגרים, או אחד מהם (לוויתן), למרות שמדובר בהשקעה גדולה מאוד ולמדינה אין שפע כסף. נהיה אז כמו נורבגיה, שבה המדינה שולטת במשאביה החיוניים. זה המודל הכי נכון, אבל נראה שהפקידים לא מסוגלים ללכת נגד האג'נדה של עצמם ולהפוך מונופול פרטי למונופול ציבורי.
 
מה הם יעשו? ימשיכו לשלוח מכתבים ולהפיץ אותם מיד לעיתונאים, הם ימשיכו להפליג בשבחי התחרות וימשיכו להקים ועדות. לצרכנים, אנחנו כבר יודעים, הם לא ממש דואגים.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000996162
 
 
 
זהו, ניצחנו. המונופול פורק. הלוויתן חזר לים. הדמוקרטיה ניצלה. תשובה כבר לא
