artishock19
New member
ככה אני מרגיש...
"טעות בפניה" הכניסה לקופסא מבשרת רעות. המחשב נדלק ואיתו השביזות. נעלמה השמחה והדיכאון משתלט.המדים נזרקים על המיטה והדיכאון תופס במושכות.זהו – עכשיו זה סופי, עוד סופ"ש של בדידות, שעות מתות, שעמום, מחשבות רעות ובעיקר ציפיה. ציפיה לראשון. שהזמן יעבור ואיתו הבדידות. חי מראשון לחמישי - שם זה נגמר. נכנס לשריון ומחכה. מחכה. לא עושה כלום. רק מחכה. חושב שהישועה תבוא מעצמה. תצוץ לה מאיזו פינה ותגלה בפני עולם חדש. עולם שהשעמום והבדידות הפסיקו לבקר בו מזמן ומאז אומרים שהוא הפך למקום המגניב ביותר עליי האדמות. אומרים שבאמת קיים מקום כזה. אני רק יודע - עדיין לא מאמין. מקווה שיום יבוא וגם לי יצא לבקר שם. אם באמת כל כך טוב שם כמו שמספרים אני אולי אפילו אשקול לעבור לשם לתמיד. לא פוסל אפשרויות.מנסה לא לאבד את טיפת האופטימיות שעוד נותרה בי. אבל עד אז - עד אז אני תקוע פה. אוכל את עצמי מבפנים שבחרתי לפנות שמאלה בצומת שמפריד בין שני העולמות. איזו טעות זו הייתה. הייתי קטן אז. לא ידעתי. לא הוכוונתי. ניתנה לי האפשרות לטעות מוקדם מדי. ואני, אני טעיתי. התמקדתי בדברים שוליים במבט לאחור. לא חשבתי על העתיד. היה נדמה לי שלקבל ציון טוב במבחן, לפתח שרירים במכון, להוריד שירים במחשב,להרוויח עוד כמה שקלים לחשבון הבנק ולדבר עם אנשים דרך המחשב הם מרכז החיים . הזמן עבר ואיתו בא הפיצוץ. הפיצוץ של הבועה שחייתי בה. התברר לי שציונים, שירים וכסף הם דבר שולי בחיים ולא המרכז שלהם. נותרתי בודד עם עצמי, מסרב להאמין שהדברים בהם האמנתי הם בעצם שקר אחד גדול. עבר כל כך הרבה זמן מאז אותה פניה גורלית, אך בעצם אני לא מרגיש שהתרחקתי מאותה צומת. דורך במקום. הכל מסתובב וממשיך לנוע סביבי ורק אני עומד. עומד ומסתכל על הכל מהצד. הזרם נראה כל כך מהיר שקשה לי להאמין שאיי פעם אוכל להשתלב בו. לעיתים רחוקות הזרם נעצר ואיזה אדם נחמד נותן לי זכות קדימה, הזדמנות להשתלב. אבל אני לא בטוח. לא בטוח אם אני באמת רוצה להשתלב בתנועה הסואנת הזאת. תנועה שאומרים שתוביל אותי אל אותה פנייה,הפנייה הגורלית.
"טעות בפניה" הכניסה לקופסא מבשרת רעות. המחשב נדלק ואיתו השביזות. נעלמה השמחה והדיכאון משתלט.המדים נזרקים על המיטה והדיכאון תופס במושכות.זהו – עכשיו זה סופי, עוד סופ"ש של בדידות, שעות מתות, שעמום, מחשבות רעות ובעיקר ציפיה. ציפיה לראשון. שהזמן יעבור ואיתו הבדידות. חי מראשון לחמישי - שם זה נגמר. נכנס לשריון ומחכה. מחכה. לא עושה כלום. רק מחכה. חושב שהישועה תבוא מעצמה. תצוץ לה מאיזו פינה ותגלה בפני עולם חדש. עולם שהשעמום והבדידות הפסיקו לבקר בו מזמן ומאז אומרים שהוא הפך למקום המגניב ביותר עליי האדמות. אומרים שבאמת קיים מקום כזה. אני רק יודע - עדיין לא מאמין. מקווה שיום יבוא וגם לי יצא לבקר שם. אם באמת כל כך טוב שם כמו שמספרים אני אולי אפילו אשקול לעבור לשם לתמיד. לא פוסל אפשרויות.מנסה לא לאבד את טיפת האופטימיות שעוד נותרה בי. אבל עד אז - עד אז אני תקוע פה. אוכל את עצמי מבפנים שבחרתי לפנות שמאלה בצומת שמפריד בין שני העולמות. איזו טעות זו הייתה. הייתי קטן אז. לא ידעתי. לא הוכוונתי. ניתנה לי האפשרות לטעות מוקדם מדי. ואני, אני טעיתי. התמקדתי בדברים שוליים במבט לאחור. לא חשבתי על העתיד. היה נדמה לי שלקבל ציון טוב במבחן, לפתח שרירים במכון, להוריד שירים במחשב,להרוויח עוד כמה שקלים לחשבון הבנק ולדבר עם אנשים דרך המחשב הם מרכז החיים . הזמן עבר ואיתו בא הפיצוץ. הפיצוץ של הבועה שחייתי בה. התברר לי שציונים, שירים וכסף הם דבר שולי בחיים ולא המרכז שלהם. נותרתי בודד עם עצמי, מסרב להאמין שהדברים בהם האמנתי הם בעצם שקר אחד גדול. עבר כל כך הרבה זמן מאז אותה פניה גורלית, אך בעצם אני לא מרגיש שהתרחקתי מאותה צומת. דורך במקום. הכל מסתובב וממשיך לנוע סביבי ורק אני עומד. עומד ומסתכל על הכל מהצד. הזרם נראה כל כך מהיר שקשה לי להאמין שאיי פעם אוכל להשתלב בו. לעיתים רחוקות הזרם נעצר ואיזה אדם נחמד נותן לי זכות קדימה, הזדמנות להשתלב. אבל אני לא בטוח. לא בטוח אם אני באמת רוצה להשתלב בתנועה הסואנת הזאת. תנועה שאומרים שתוביל אותי אל אותה פנייה,הפנייה הגורלית.