מסתבר זה תמיד פעמיים.......
כ"כ מכירה את הטלטלה הרגשית הזאת. הגוזלית רק בת חודש ויש רגעים שאני מרחמת על הגדול (בן 4)- היא המון על הידיים אחה"צ ואני הרבה פחות פנויה אליו. ומדובר פה בנסיך שהיה אבא שנים לבד , מתוכן שנתיים עם אמא בבית- כך שהוא רגיל להמון המון תשומת לב. מצד שני- יש לי רגעים שאני מרחמת עליה. למשל, כשהיא בוכה בעריסה כי היא רוצה בקבוק (כן, אני לא מניקה..) ואני משהה את ההגעה אליה , כי במקביל אני גם מכינה לו מיץ ומביאה משהו לאכול (כדי למנוע מצב שתוך כדי האכלתה הוא ירצה משהו ויעלב, אני שואלת אותו לפני אם הוא רוצה משהו), או כשאני מהרהרת כמה זמן אמא הוא קיבל וכמה פחות היא תקבל. מה אני עושה כדי שהגדול ירגיש טוב יותר? (והאמת, נראה שהוא מסתגל ממש טוב, ורק אני זו שדואגת..) *כאמור מבררת איתו אם הוא צריך משהו לפני ההאכלה שלה *הולכת רק איתו פעם בשבוע לספריית הילדים ואבא שלי שומר על הקטנה *בערב אם יש "סידורים" מחות לבית (ירקן, מכולת) אני מציעה לו לבוא איתי והבעל נשאר איתה *מספרת סיפור- כשהיא על הידיים *משתדלת לשתף אותו כמה שיותר בטיפול בה *יוצאתאים אחה"צ כמה שיותר החוצה.אלו שעות הבכי שלה, וככה היא נרגעת בעגלה והוא משחק עם חברים
כל היום אני מניקה, בעלי אומר שגדל לי משהו על הציצי. אני ממש מרגישה ייסורי מצפון כלפי ישי שזמן האיכות שלי איתו ירד. יש לי עזרה מאמא שלי ומבעלי ובכל זאת אני מרגישה שהחיים שלי בהמתנה בעוד שכל העולם ממשיך... סליחה על הקיטורים, מחר הדברים בטוח ייראו טובים יותר אם אני אצליח לישון קצת...
