ככה זה נגמר...
קשה להתמודד עם סוף. הסוף הוא דבר קשה ופוגע, אבל לכל דבר בחיים האנושיים יש סוף- וישנו גם סוף של מערכות יחסים למיניהן. אצלי זה היה כואב- הנפילה הגדולה התחילה לפני כחמישה חודשים- כשהעצבים התחילו לעבור את הגבולות, כשהצעקות הבלתי ניתנות לעצירה פרצו לחיינו, והפכו לשיגרה אפלה וכבדה. אתמול הגיע הקץ. אספר בקצרה מה קרה: סיימתי אתמול ללמוד בשעה 6 וחצי בצד השני של העיר, להגיע הבייתה לוקח חצי שעה בערך... אוקיי- אני מדברת עם חברת ילדות שלי ושומעת שהיא בוכה, בקיצור בגלל משהו שקרה לה במשפחה היא הרגישה רע והיא הייתה לבד בבית, אני ועוד חברה טובה החלטנו אחרי הלימודים, ללכת אליה לכחצי שעה לפחות עד שאמא שלה תחזור... אני מתקשרת הבייתה ומודיעה שלא אגיע בזמן- אחותי אומרת אוקיי ושהיא אמרה לאבא שלי, ניתקתי. אני מגיעה הבייתה- "אל תתקרבי אליי, אני לא רוצה לראות אותך יותר- אמרתי לך לא ללכת לשום מקום, אלא לבוא הבייתה ולחמם אוכל..." סיפרתי לו מה קרה, והוא ענה לי: "את יודעת מה? אל תשחקי אותה אצילת נפש שדואגת לחברים שלה ואוהבת אותם- כי את לא אוהבת אותם והם לא אותך, ואת יודעת מה עוד? אני לא זקוק לך יותר, תעופי לי מהעיניים!" אז מה עשיתי? פשוט עפתי לו מהעיניים לחצי לילה, עישנתי כמו רכבת קיטור, שתיתי בקבוק בירה, וקפאתי מקור (למשלי פוץ אחד הביא לי את הכסוחא שלו...) ועכשיו אני בכלל ביחסים שבורים עם אמא ואבא. אמרתי להם שאני הולכת היום למסיבה, אמא שלי שואלת מתי אני אחזור- אמרתי לה שמתישהו, היא לא הגיבה. נמאס לי מהיחס הזה. זה לא קשה להכניס צלחת ולחמם במיקרו- בשביל עבודה הדורשת מקסימום 10 דקות היה צורך עז לעשות היסטריה, ולצלק את מערת היחסים הרעועה גם ככה. אני לא רוצה לסבול יותר מיחס כזה: "אני אוהב את אחותך יותר מאשר אותך..." סליחה? "את טעות- והחינוך שנתנו לך- אנחנו מצטערים עליו- הפכת להיות ילדה רעה.." ואז הם מצפים שאני אבוא וארצה להיות איתם? לא ולא! נשבר לי הזין שאין לי! ותכלס, הגיע הזמן להציב את הגבולות של עצמי- ועתה והלאה אני מוצאת עבודה ומממנת את עצמי- אני לא הולכת להיות בובת המריונטה שלהם- לתת להם להשפיל אותי, ואז לבוא ולדרוש שאני אבקש מהם סליחה... אני מצטערת שנולדתי ואם הייתי מספיק מטורפת וזה היה תלוי בי- משמן כבר לא הייתי קיימת- אבל משום מה גם בבלגאן הזה אני מוצאת נקודות אור שמחזיקות אותי בחיים- יש את החבר המדהים, את כל החברים והחברות המדהימים\ות, יש את המוזיקה, יש את הבירה, יש את הציור, יש את הדמיון, יש את הריקוד, יש את ה"להשתגע", יש את הסיגריות, יש את הוודקה, יש את התפוזים, יש ויש... אבל אין לי... אין לי אהבה מאמא ואבא- שכבר הפכו לרוחות רפאים- אני יתומה.. בל.
קשה להתמודד עם סוף. הסוף הוא דבר קשה ופוגע, אבל לכל דבר בחיים האנושיים יש סוף- וישנו גם סוף של מערכות יחסים למיניהן. אצלי זה היה כואב- הנפילה הגדולה התחילה לפני כחמישה חודשים- כשהעצבים התחילו לעבור את הגבולות, כשהצעקות הבלתי ניתנות לעצירה פרצו לחיינו, והפכו לשיגרה אפלה וכבדה. אתמול הגיע הקץ. אספר בקצרה מה קרה: סיימתי אתמול ללמוד בשעה 6 וחצי בצד השני של העיר, להגיע הבייתה לוקח חצי שעה בערך... אוקיי- אני מדברת עם חברת ילדות שלי ושומעת שהיא בוכה, בקיצור בגלל משהו שקרה לה במשפחה היא הרגישה רע והיא הייתה לבד בבית, אני ועוד חברה טובה החלטנו אחרי הלימודים, ללכת אליה לכחצי שעה לפחות עד שאמא שלה תחזור... אני מתקשרת הבייתה ומודיעה שלא אגיע בזמן- אחותי אומרת אוקיי ושהיא אמרה לאבא שלי, ניתקתי. אני מגיעה הבייתה- "אל תתקרבי אליי, אני לא רוצה לראות אותך יותר- אמרתי לך לא ללכת לשום מקום, אלא לבוא הבייתה ולחמם אוכל..." סיפרתי לו מה קרה, והוא ענה לי: "את יודעת מה? אל תשחקי אותה אצילת נפש שדואגת לחברים שלה ואוהבת אותם- כי את לא אוהבת אותם והם לא אותך, ואת יודעת מה עוד? אני לא זקוק לך יותר, תעופי לי מהעיניים!" אז מה עשיתי? פשוט עפתי לו מהעיניים לחצי לילה, עישנתי כמו רכבת קיטור, שתיתי בקבוק בירה, וקפאתי מקור (למשלי פוץ אחד הביא לי את הכסוחא שלו...) ועכשיו אני בכלל ביחסים שבורים עם אמא ואבא. אמרתי להם שאני הולכת היום למסיבה, אמא שלי שואלת מתי אני אחזור- אמרתי לה שמתישהו, היא לא הגיבה. נמאס לי מהיחס הזה. זה לא קשה להכניס צלחת ולחמם במיקרו- בשביל עבודה הדורשת מקסימום 10 דקות היה צורך עז לעשות היסטריה, ולצלק את מערת היחסים הרעועה גם ככה. אני לא רוצה לסבול יותר מיחס כזה: "אני אוהב את אחותך יותר מאשר אותך..." סליחה? "את טעות- והחינוך שנתנו לך- אנחנו מצטערים עליו- הפכת להיות ילדה רעה.." ואז הם מצפים שאני אבוא וארצה להיות איתם? לא ולא! נשבר לי הזין שאין לי! ותכלס, הגיע הזמן להציב את הגבולות של עצמי- ועתה והלאה אני מוצאת עבודה ומממנת את עצמי- אני לא הולכת להיות בובת המריונטה שלהם- לתת להם להשפיל אותי, ואז לבוא ולדרוש שאני אבקש מהם סליחה... אני מצטערת שנולדתי ואם הייתי מספיק מטורפת וזה היה תלוי בי- משמן כבר לא הייתי קיימת- אבל משום מה גם בבלגאן הזה אני מוצאת נקודות אור שמחזיקות אותי בחיים- יש את החבר המדהים, את כל החברים והחברות המדהימים\ות, יש את המוזיקה, יש את הבירה, יש את הציור, יש את הדמיון, יש את הריקוד, יש את ה"להשתגע", יש את הסיגריות, יש את הוודקה, יש את התפוזים, יש ויש... אבל אין לי... אין לי אהבה מאמא ואבא- שכבר הפכו לרוחות רפאים- אני יתומה.. בל.
