אני שמחה שהעלית את זה
הקדמת אותי, אבל גם אני רואה לנכון להתייחס לפוסט הזה.
ואני די מצפה מעצמי להתייחס אליו בכבוד ובהגינות.
החלק הראשון של ההתייחסות שלי הוא כזה:
אילו אני הייתי פונה אל "עורך מדור הבריאות" כדי לפרסם פוסט בסגנון הזה על פגיעה של ילד שלי מחיסון, מן הסתם הייתי מסורבת.
כל החלקים בסגנון "אני רותחת מכעס על הפרופסור", היו הופכים לבלתי ענייניים ושנאמרים מתוך סערת רגשות ודחף למצוא אשמים במכאוב הזעיר-סטטיסטי שלי.
היותי, לכאורה, מקרה נדיר שאינו מעיד על הכלל - היה פוסל את טיעוני כלא רלוונטיים ביחס לראיית המושג "בריאות הציבור" כמכלול רחב.
היותי סתם אדם, ולא מומחה - היה פוסל על הסף את כל עדותי כ-אי הבנה את המהות של הנושא שעליו אני מנסה לדבר.
זה הופך את המלים הנזעמות למעין אנקדוטה אומללה של אדם שצועק, זועק ומאשים מתוך סבלו האנקדוטלי.
אני רואה לנכון לעמוד על הבדל אחד מהותי בדברים שאני רואה לפני.
בעוד שאנשים שחלו בצורה הקשה של שלבקת חוגרת - ואכן סובלים ממנה
קשות - איש אינו מבטל את מחלתם ואת סבלם כזניח, פעוט או חסר משמעות, אנשים, תינוקות ופעוטות שנפגעו מחיסון מבוטלים על הסף במשפטים בסגנון "זה לא מהחיסון".
יתרה מזאת - סבלם של תינוקות ופעוטות שאין להם דובר, פשוט זועקים את סבלם בבכי - ללא המלים הרהוטות וחרצובות הלשון המחוכמות של מבוגרים, כמונו.
ואני הייתי שואלת אז הגברת מזוז - הרי זה לא הפרופסור שמנע, מונע או ימנע מאדם לקבל את החיסון.
הוא התמקד במאמרו בביקורת על האופן שבו נעשים הדברים, ולא במהות שאומרת שיש להנגיש את החיסון למי שזקוקים לו - מבלי לגבות עליו סכום בלתי סביר. ובהחלט יש ואפשר להנגיש מידע בדבר קיומה של המחלה בצורה מכובדת וישירה, מבלי לעשות מסע פרסום בסגנון הפחדות לציבור.
יתרה מזאת - בדיוק כפי שאני יכולתי, ויכולה לבחור להתעלות מעל הנסיבות האישיות שלי, כאובות ורוויות סבל ככל שיהיו, כך יכולה גם הגברת מזוז להתעלות לרגע מעל סבלה האישי וזעם שמופנה כרגע לכתובת לא בדיוק נכונה ולשאול שאלות על החיסון עצמו.
את המחלה הרי היא הכירה - למרבה הצער - מקרוב. ועכשיו יש מקום לשאול, עבור אחרים שעדיין לא חלו, אבל ייתכן שנמצאים בסיכון לחלות ולסבול כמוה (ואני מניחה שהיא כותבת מתוך רצונה לחסוך ולמנוע מאחרים סבל כה רב שחוותה על בשרה).
אלו השאלות:
האם החיסון נגד שלבקת חוגרת הוא יעיל?
האם הוא אכן יכול למנוע התפרצות שלבקת חוגרת?
האם הוא יכול - בטעות - לגרום להתפרצות המחלה אצל מחוסן, שאלמלא התחסן ייתכן שלא היתה מתפרצת אצלו?
האם חשיפה של תינוקות ופעוטות למחוסנים עשויה לגרום להם לחלות?
האם קיימת אפשרות שחיסונים לשלבקת חוגרת ואבעבועות רוח עשויים לשמר ולהנציח את קיומה של המחלה?
האם יש אפשרות שלנפגעי חיסון זה ייגרם סבל רב בדרגת המחלה שמפניה הוא מבקש לחסן ואף למעלה מזה?
וכמובן שאפשר להעלות עוד שאלות שעליהן לא תדע הגב' מזוז להשיב...
ברור שיש דרך אחרת, ואני מקווה שכותבת הפוסט מודעת לכך.
אנשים מבוגרים מבקרים בקביעות אצל רופאי משפחה. רופאי המשפחה יכולים בהחלט לשאול את הפציינטים שלהם האם חלו באבע' בילדותם. ובהחלט יכולים להעריך את מצבו הבריאותי הכללי של הפציינט שלהם ולהמליץ על חיסון, תוך סבסודו בהתאמה אישית דרך קופת החולים.
ואמירה אישית - מחלות בעלות אופי נוירולוגי גורמות סבל רב. באמת.
זה סיוט שלא מרפה, ולאדם אין מפלט ממנו גם לא בחסות אקמול ונורופן.
העציב אותי לקרוא את תיאור הסבל והיסורים שעברה אתי מזוז במחלתה.
זה מביא אותי לחשוב על דברים שסבל הבן שלי כשהיה תינוק, ולא היו מלים בפיו לזעוק אלי את סבלו.
אולי הגיע הזמן להפנים ולהבין - העובדה שתינוקות אינם יכולים לתאר יפה כמו מזוז, לא מפחיתה את עוצמת סבלם.
עליהם אומרים: אולי בוקעת לו שן? ואם אין חום - אז אפילו אקמולי לא נותנים להם.
רהוטה ובהירה בשפתה - יכולה אתי מזוז לדבור גם עבורם.
היא אולי תיטיב אפילו לעשות את זה ממני - כיוון שאני לא סוחבת איתי זעם, ולא צדה פרופסורים "אשמים" כדי להטיל בהם את הזעם הזה...
יש משהו "דמגוגי" בסגנון הלוהט הזה, שמצליח להפעיל את הרגש.
אני עדיין לא למדתי לעשות את זה.
