mishmish18
New member
ככה מורידים מוטיבציה לחיילים:
שירתתי כחיילת בימ"ל במשך כשלושה חודשים, התאקלמתי יפה במסגרת, למדתי מהר את העבודה, התחברתי עם האנשים, התרגלתי לסדר היום והתורנויות השונות והיה לי ממש טוב. יום אחד קראו לי לשיחה שהיתה אמורה להיות שיחה שגרתית לכל הדעות, ואמנם כך התחילה. שאלו אותי איך אני מסתדרת, איך התאקלמתי, אמרו שיש עליי חוות דעת מצוינות מכל המפקדים שלי וכולם מרוצים שאני שם. אז התחילו לשאול אותי על חבר שלי, כמה אנחנו רציניים ואם אני רואה פרידה באופק (כנראה שהיתה בעיה עם הסב"ט שלו) ומי זה הבנאדם שרשום אצלי כחבר שלי לשעבר - שאלות די חצופות - איזו מן שאלה זאת אם אני הולכת להיפרד ממנו בקרוב?! כמובן שאמרתי שלא, כי אנחנו כמעט שנה ביחד ואוהבים אחד את השני. נאמר לי שאם זה המצב הוא נורא מצטער, אבל הם לא יכולים להשאיר אותי אצלם וצריכם להחזיר אותי לשלטונות צה"ל. אני נכנסתי לשוק טוטאלי מהעובדה שככה זורקים אותי, עם כל חוות הדעת הנפלאות והנתונים המצויינים שלי, בגלל משהו שאפילו לא קשור ממש אליי. מאוד נפגעתי גם מהעובדה שיומיים אחר כך כבר הייתי בבק"ום והחליטו שאני פקל"שית ותו לא - לא קורסים ולא שום דבר אחר. אז הגעתי לבסיס שאני בו כיום, טירטרו אותי מראיון לראיון וכל פעם ששאלו אותי "אז איך זה שנפלטת מהיחידה שלך?" התחלתי לספר - כי הם רצו לדעת את כל הסיפור, כי אולי זה ישפיע על השיקולים אם לקלוט אותי אצלם או לא - ושוב חייתי את הטראומה מחדש ובכיתי ודפקתי לעצמי את הראיונות. כל פעם שאני חושבת על זה, וזה קרה לפני חודש, אני נהיית עצבנית ועצובה ובוכה ובא לי למות מעוגמת נפש שעשו לי. וכל פעם שמנסים לעודד אותי ולומר שהכול יסתדר ושלא הייתי צריכה לצפות שיהיה לי כל כך טוב כי הצבא תמיד מאכזב - אני נהיית צינית וכועסת ושוב בוכה ואני לא יכולה לצאת מזה. למה שאני אצפה שהצבא יאכזב אותי? למה אנשים באים בגישה כזאת חרא? למה חיילת כמוני שבאה עם מוטיבציה כל כך גבוהה לשרת בצבא ולתרום למדינה ככל יכולתה מעצמה ומכישוריה השונים - למה לחיילת כמוני מגיע שיעשו עוול שכזה? אני מנסה להתגבר, וחושבת גם ללכת לקורס קצינות.. אני מקווה שיהיה לי טוב ושאני לא אצטרך יותר לסבול מחדלים כאלה, למרות שנראה לי שאני שוב מקווה לטוב מדי, אופטימית מדי.. נסו לשכנע אותי, אם תצליחו.. אופטימית לשעבר, אופטימית לעתיד, אבל מה עם ההוה?
שירתתי כחיילת בימ"ל במשך כשלושה חודשים, התאקלמתי יפה במסגרת, למדתי מהר את העבודה, התחברתי עם האנשים, התרגלתי לסדר היום והתורנויות השונות והיה לי ממש טוב. יום אחד קראו לי לשיחה שהיתה אמורה להיות שיחה שגרתית לכל הדעות, ואמנם כך התחילה. שאלו אותי איך אני מסתדרת, איך התאקלמתי, אמרו שיש עליי חוות דעת מצוינות מכל המפקדים שלי וכולם מרוצים שאני שם. אז התחילו לשאול אותי על חבר שלי, כמה אנחנו רציניים ואם אני רואה פרידה באופק (כנראה שהיתה בעיה עם הסב"ט שלו) ומי זה הבנאדם שרשום אצלי כחבר שלי לשעבר - שאלות די חצופות - איזו מן שאלה זאת אם אני הולכת להיפרד ממנו בקרוב?! כמובן שאמרתי שלא, כי אנחנו כמעט שנה ביחד ואוהבים אחד את השני. נאמר לי שאם זה המצב הוא נורא מצטער, אבל הם לא יכולים להשאיר אותי אצלם וצריכם להחזיר אותי לשלטונות צה"ל. אני נכנסתי לשוק טוטאלי מהעובדה שככה זורקים אותי, עם כל חוות הדעת הנפלאות והנתונים המצויינים שלי, בגלל משהו שאפילו לא קשור ממש אליי. מאוד נפגעתי גם מהעובדה שיומיים אחר כך כבר הייתי בבק"ום והחליטו שאני פקל"שית ותו לא - לא קורסים ולא שום דבר אחר. אז הגעתי לבסיס שאני בו כיום, טירטרו אותי מראיון לראיון וכל פעם ששאלו אותי "אז איך זה שנפלטת מהיחידה שלך?" התחלתי לספר - כי הם רצו לדעת את כל הסיפור, כי אולי זה ישפיע על השיקולים אם לקלוט אותי אצלם או לא - ושוב חייתי את הטראומה מחדש ובכיתי ודפקתי לעצמי את הראיונות. כל פעם שאני חושבת על זה, וזה קרה לפני חודש, אני נהיית עצבנית ועצובה ובוכה ובא לי למות מעוגמת נפש שעשו לי. וכל פעם שמנסים לעודד אותי ולומר שהכול יסתדר ושלא הייתי צריכה לצפות שיהיה לי כל כך טוב כי הצבא תמיד מאכזב - אני נהיית צינית וכועסת ושוב בוכה ואני לא יכולה לצאת מזה. למה שאני אצפה שהצבא יאכזב אותי? למה אנשים באים בגישה כזאת חרא? למה חיילת כמוני שבאה עם מוטיבציה כל כך גבוהה לשרת בצבא ולתרום למדינה ככל יכולתה מעצמה ומכישוריה השונים - למה לחיילת כמוני מגיע שיעשו עוול שכזה? אני מנסה להתגבר, וחושבת גם ללכת לקורס קצינות.. אני מקווה שיהיה לי טוב ושאני לא אצטרך יותר לסבול מחדלים כאלה, למרות שנראה לי שאני שוב מקווה לטוב מדי, אופטימית מדי.. נסו לשכנע אותי, אם תצליחו.. אופטימית לשעבר, אופטימית לעתיד, אבל מה עם ההוה?
