כלא הוא לא הפיתרון

[s h o o s h a]

כלא הוא לא הפיתרון

דברים שכותבת היום העו"ס וקצינת מבחן למבוגרים איילה זלצמן ב Tnet אשמח לקרוא את תגובות הגולשים לדבריה. כדי למגר את האלימות המשתוללת, יש לראות בה בעיה חברתית - ולא להסתפק בהגנה על הקורבן מפגש עם אלימות לסוגיה הוא מנת חלקנו בכל שעות היממה - ברחוב, בבית-הספר, בעבודה ולעתים אף במקום השמור ביותר, בבית. חלק קטן מאיתנו, ששפר עליו מזלו, נפגש עם הרוע רק באמצעות הכתבות הזועקות לשמיים אודות קורבנות חסרי אונים שנפגעו מאדם מזדמן, חבר לספסל הלימודים, נהג עצבני שירד מהרכב כדי "לחנך" נהג אחר או בן משפחה. התגובה הראשונית לרוע המופנה כלפינו היא הניסיון להרחיקו כמה שאפשר. כך גם פועלת החברה - היא מנסה להרחיק את הפוגע דרך סנקציות נגדו, שהחריפה שבהן: תקופות קצובות מאחורי סורג ובריח. החברה לא מבדילה בין מעשה הפגיעה לבין האדם הפוגע; היא מתייחסת בבוז ובמשטמה לאותם אנשים ומבקשת להעניש, להרתיע ולנקום. בתי הכלא עמוסים לעייפה בעברייני החוק האלימים, כשזהו אמצעי לגיטימי ולעתים הכרחי להתמודדות עם התנהגות הרסנית, המאיימת עלינו כפרטים וכחברה בריאה ובטוחה. אך האם מדובר באמצעי יעיל לטווח הארוך להתמודדות עם בעיית האלימות? לא אחת שבים אותם עבריינים לאחר כליאתם לסביבתם הטבעית: האב או האם המכים חוזרים לילדיהם, הנער האלים - לשכונת מגוריו, הגבר המתעלל - לבת זוגו או לזוגיות חדשה, שבתוכה תשחזר עצמה האלימות שוב. מעגל האיבה והאימה לא ייעצר, עד להרחקה הבאה. השינוי המיוחל אינו יכול להתרחש רק באמצעות העובדים הסוציאליים. התערבותם הפרטנית היא מקומית ומוגבלת ביכולתה להשפיע על מעגלים נרחבים יותר של התוקף - המשפחה המפורקת, הסביבה העבריינית, מערכת החינוך שפלטה אותו, היעדר עבודה, מצוקת דיור וכדומה. על המדינה להכיר בבעיית האלימות כבעיה חברתית ובצורך בטיפול בתחום זה לא רק באמצעות ההגנה על הקורבן, על-ידי הרחקת הפוגע, אלא גם באמצעות טיפול בפוגע עצמו. המערכות הסוציאליות והחינוכיות השונות חייבות לחבור יחדיו ולהשקיע משאבים כלכליים ואנושיים, כדי שהסיוע יהיה ברמה האישית, המשפחתית והקהילתית. תחושת רווחה, סיפוק ויכולת היא המפתח לשינוי; היא הבסיס לצמצום האלימות או כל התנהגות פוגעת אחרת, ולהגברת תחושת הביטחון האישי והחברתי. יש לנו מחויבות לראות את האלימות כבעיה חברתית, ולא רק אישית או אישיותית של הפוגע. את האלימות יש להבין כסימפטום למצוקה אישית וחברתית, ולא רק להתעסק עם התוצאה, קרי: הרוע המופנה כלפי החברה והפרטים בה. האם יש סיכוי שנוכל כחברה לראות גם מעבר לרוע? האם נוכל לראות במעשה הפגיעה סימפטום לבעיה אישית וחברתית עמוקה יותר? האם נוכל להרשות לעצמנו לראות בפוגע אדם הזקוק לעזרה, המונע מחסכים חברתיים שפוגעים בדימויו העצמי ומשפיעים על הדרך ההרסנית שבה "בוחר" להיות במגע עם הסביבה?"

 

[רואה עתיד]

פתרון לטווח המיידי ולטווח הארוך

"לא אחת שבים אותם עבריינים לאחר כליאתם לסביבתם הטבעית: האב או האם המכים חוזרים לילדיהם, הנער האלים - לשכונת מגוריו, הגבר המתעלל - לבת זוגו או לזוגיות חדשה, שבתוכה תשחזר עצמה האלימות שוב." ועל זה יש לי כמה השגות: האחת - העונשים הקלילים שבעטין העברין לא מספיק אפילו להרגיש את הכלא, (אם בכלל הוא נכנס אליו) וכבר הוא משוחרר וחוזר מיד "לעיסוקיו ולשגרת יומו המתעללת". דרך אגב זו אחת הסיבות שהקורבנות חוששים להתלונן. והשניה - אין כלל נסיון מצד הרשויות השונות לשקם את העבריין בעודו יושב בין כתלי בית הסוהר, זהו מחדל שגובה מאיתנו מחיר יקר. אחת הסיבות לחשש שהאנס בני סלע יחזור לתקוף נשים בעת "חופשתו", היא שלא נעשה כלל נסיון לשקם אותו בתקופת ריצוי מאסרו. ברור כשמש שהאלימות היא בעיה חברתית. הרי אם לא היתה חברה אנושית, גם לא היתה אלימות. כמו הכותבת, כך גם אנו התייחסנו למעגלים הסובבים אותנו: בית, קהילה, מערכת חינוך, עבודה וכו'. אנחנו כולנו למעשה חיים בתוך אותן המסגרות כל חיינו. מגיל ינקות ועד גיל שיבה. אי אפשר לומר שהמסגרות הללו מחנכות לאלימות. עובדה שרובנו חיים בתוכן בשקט ובשלווה ולא נהפכים למפלצות אדם. תמיד צריך לשאוף ולעשות יותר, חסכון לטווח ארוך הוא תמיד טוב, אך לטווח הקצר והמידי, אינני רואה פתרון זולת הגנת הסביבה מאימת פורעי החוק האלימים. ולדוגמא, העובדה שגברים מכים מסתובבים חופשי והנשים מסתתרות במעונות לנשים מוכות היא שערוריה שיש לעוקרה מן השורש. ואסכם בכך שאומר שאינני רואה כרגע תחליף הולם לבתי הכלא ויחד עם זאת אני מצפה מהגורמים המוסמכים לדאוג לכך שמתקני הכליאה ישמשו לא רק לענישה, אלא גם לשיקום. ובנוסף, על מערכות החינוך והרווחה לשדרג את עצמן על מנת לבנות חברה טובה ובריאה יותר לעתיד לבוא.