כלים להתמודדות
היום היתה לי איזו שיחה עם מישהו שהיא היתה די סיכום של השנה הזו מבחינתי. שיחה שקצת הכאיבה לי. והיה לי קשה איתה. השארתי את הנסתר רב מן הגלוי. לא דיברתי בפרטים, רק בכלליות. אבל השיחה הזו גרמה לי אישית להסתכל אחורה על השנה הזו. אני חושבת שאני לא אוהבת לעשות את זה. כי היתה לי שנה זוועתית מכל הבחינות האפשריות. אני קצת אפילו מנסה להדחיק את זה, ולא להסתכל כל כך אחורה. לנסות להמשיך קדימה, אבל מדי פעם זה בא. אז הסתכלתי על השנה שהיתה. על איך הרגשתי בערך בחנוכה למשל. אני לפעמים משווה את עצמי מבחינה רגשית לתקופה של תחילת השנה עד אמצעה, ורואה שהכאב העצום שהיה אז כבר איננו. לכאורה זו סיבה לשמוח. אלא ש... משום מה זה אף פעם לא גורם לי לשמוח. והיום הבנתי למה. כי הכאב פג. אבל שום דבר אחר אין. כבר לא כאב. אבל זה לא שווה הרבה. אם אתה לא אוהב - אתה לא מתאכזב ולא כואב לך. אם אתה לא עושה - אתה לא נכשל. אז מנעתי את הכאב, אבל לא פיתחתי דרכי התמודדות עם החיים בעצם. ועכשו אני מפחדת ולא מסוגלת. לא מסוגלת לאהוב, לא מסוגלת לעבוד (לעבוד באמת, לא בעבודה כזו זמנית כמו עכשו).
מסקנות מאכזבות
היום היתה לי איזו שיחה עם מישהו שהיא היתה די סיכום של השנה הזו מבחינתי. שיחה שקצת הכאיבה לי. והיה לי קשה איתה. השארתי את הנסתר רב מן הגלוי. לא דיברתי בפרטים, רק בכלליות. אבל השיחה הזו גרמה לי אישית להסתכל אחורה על השנה הזו. אני חושבת שאני לא אוהבת לעשות את זה. כי היתה לי שנה זוועתית מכל הבחינות האפשריות. אני קצת אפילו מנסה להדחיק את זה, ולא להסתכל כל כך אחורה. לנסות להמשיך קדימה, אבל מדי פעם זה בא. אז הסתכלתי על השנה שהיתה. על איך הרגשתי בערך בחנוכה למשל. אני לפעמים משווה את עצמי מבחינה רגשית לתקופה של תחילת השנה עד אמצעה, ורואה שהכאב העצום שהיה אז כבר איננו. לכאורה זו סיבה לשמוח. אלא ש... משום מה זה אף פעם לא גורם לי לשמוח. והיום הבנתי למה. כי הכאב פג. אבל שום דבר אחר אין. כבר לא כאב. אבל זה לא שווה הרבה. אם אתה לא אוהב - אתה לא מתאכזב ולא כואב לך. אם אתה לא עושה - אתה לא נכשל. אז מנעתי את הכאב, אבל לא פיתחתי דרכי התמודדות עם החיים בעצם. ועכשו אני מפחדת ולא מסוגלת. לא מסוגלת לאהוב, לא מסוגלת לעבוד (לעבוד באמת, לא בעבודה כזו זמנית כמו עכשו).
