בהודעה
דבריו של איון עדיין הדהדו במנהרה. פסל החירות. פרים הבינה היטב את המשמעות מאחורי המשפט הזה. הוא יודע איפה הם נמצאים, והוא לא אמר להם. לא אמר לה. הוא שיקר. ויכול להיות שלא היה זה הדבר היחיד שהוא שיקר לגביו.
בריי נעצר במקומו. "מה אמרת?" הוא כמעט לחש, ואז קולו עלה לצעקה. "מה אמרת, איון?!"
"זה פסל החירות," הוא מלמל. "לא מלמדים אתכם היסטוריה במחוז 12?"
"לא. איך אתה יודע את זה? אתה יודע איפה אנחנו, נכון?"
"כן. אני אספר לכם אם תעזרו לי," הוא אמר בקול מדוד.
בריי הלך לכיוונו, אחז בשיערו בחוזקה ומשך את ראשו כלפי מעלה, כך שנוצר ביניהם קשר עין למרות הפרש הגובה המשמעותי.
"מספיק עם זה כבר!" איון אמר בכאב. פרים רצתה לעזור לו, אך לא הצליחה לחשוב על דבר להגיד להגנתו. איך היא יכולה, אחרי שהוא שיקר לה?
"מספיק עם מה?" בריי שאל בקול מיתמם.
"עזוב! זה כואב מספיק גם ככה!"
"בטח, בובת חרסינה שכמוך," הוא שחרר אותו. "מה לעזאזל אתה רוצה שאני אעשה בשבילך?"
"תעזור לי ללכת. זה לא אמור להיות קשה מדי עבורך," הוא אמר ושפשף את צווארו.
בריי נאנח בחוסר חשק בולט והניף את איון על גבו כאילו לא שקל יותר מכיכר לחם. השלושה המשיכו ללכת, אך פרים לא ידעה לאן. נשאר עוד זמן רב עד שהרכבת התחתית תהיה מוצפת כולה בגשם החומצי, אבל הם לא יוכלו להישאר שם לנצח. מצד שני, הם גם לא מסוגלים לעלות בחזרה אל פני השטח בגלל הגשם. הם היו לכודים.
"כדאי שתספר לי את כל מה שאתה יודע, ילד."
"אני אספר לך כשנצא מכאן, אני מבטיח."
"המילה שלך לא שווה כלום," בריי שלף את אחד הסכינים מחגורתו, מתכוון בבירור לחסל את הברית, ואת איון, ברגע זה. פרים הסבה את מבטה, מחכה לשמוע את צליל הדקירה המבחיל שכבר למדה להכיר כל כך טוב. היא ידעה שזה יקרה מתישהו.
"אתה צריך אותי!" איון כמעט צעק, והמשיך בשטף דיבורו המהיר לפני שבריי יוכל לעצור אותו. "לא הצלחת לנצח את קאג'יה. היא הייתה הורגת אותך אם פרים לא הייתה מצילה אותך, וגם אז היה לכם מזל שהצלחתם לברוח. יכול להיות שהיא עדיין בחיים, ואם כן, היא תרצה לנקום, והיא תהיה הרבה יותר זהירה. ואל תשכח את לינייס. הוא חזק בדיוק כמוך והרבה יותר מיומן. ראית אותו הורג, לא? אתה לא תצליח לנצח אף אחד מהם בקרב, בטח שלא את שניהם ביחד. אתה צריך מלכודת, ולא תוכל לעשות את זה בלעדיי."
בריי הסתכל עליו לרגע ארוך, עד שהשיב לבסוף את הסכין למקומה. "יש לך הרבה מזל, ילד. זאת כבר פעם שלישית שהתחמקת ממוות בטוח תוך יומיים."
"אל תדאג, אני יודע שגם המזל שלי יאזול בקרוב," הוא אמר בעגמומיות.
~
לשמאלם היה גרם מדרגות שלא נראה כמו המדרגות מהתחנה. היא לא ידעה לאן הן יובילו, אבל היא הניחה שהן מובילות למקום אחר, מבודד מהגשם שבחוץ ומההצפה שבפנים. היא התחילה לעלות בהן באופן אוטומטי עד שבריי הניח את ידו על כתפה ועצר אותה. "תני לי להיכנס קודם, פרימי. אני אוודא שהמקום בטוח."
יריית התותח רעמה מיד לאחר שהוא פתח את הדלת, ופרים תהתה האם זו הייתה קאג'יה שאיבדה את חייה באותו רגע. אם לינייס וקאג'יה יצרו ביניהם ברית, הוא צריך לעזור לה להחלים מהפציעה שלה, כך ששניהם לא יעסקו בציד בזמן הקרוב. אם היא תמות, לינייס יהיה חופשי לצאת לשטח ולהרוג בשנית, והיא לא רצתה להיתקל בו כשהוא משחר לטרף.
בסופו של דבר פרים הבינה שהיא בסך הכל מנסה לעבוד על עצמה – המחשבה על כך שהיא אחראית למוות של אדם אחר, אפילו קרייריסטית אכזרית כמו קאג'יה, אפילו כשהחיים שלה ושל בריי היו בסכנה – הייתה קשה מנשוא.
"אתם יכולים להיכנס, אני חושב שהשטח פנוי," בריי הוציא את ראשו אל מחוץ לדלת.
פרים ואיון נכנסו בעקבותיו. היא התקשתה לעכל את גודל המקום - מרווח עצום, ריק, מחולק לחדרים-חדרים.
"אתם חושבים שהמקום הזה היה פעם ארמון או משהו?" בריי שאל.
"כן, אני בטוח שזה היה ביתו של מלך אמריקה לשעבר," איון גלגל את עיניו. "למה שזה יהיה ארמון?"
"אני חושבת שכבר מחשיך בחוץ," פרים אמרה, עוצרת את הוויכוח ביניהם עוד לפני שהתחיל. "כדאי שנעצור פה ללילה."
המקום היה חשוך כמעט לגמרי ומנותק מהעולם החיצון. חלונות ודלתות, מלבד הדלת שדרכה נכנסו, לא נראו בקרבת מקום. בנוסף על כך, האוויר היה קפוא ומחניק. תוך זמן קצר, שלושתם רעדו מקור.
לא היה בסביבתם דבר שניתן להבעיר ממנו אש, או מכשירים חשמליים שאיון יוכל לרתום לתועלתם. הם ייאלצו להסתדר בכוחות עצמם מול הקור העז.
"אין לכם נותני חסות שעומדים בתור כדי לחלק לכם שמיכות?" איון שאל, ידיו סביב ברכיו כדי לנצל כל טיפת חום.
"הם שומרים את הכסף למתנות חיוניות, כמו תרופות," בריי אמר בחוסר סבלנות.
"אני בטוח שלמנוע מאיתנו מלקפוא למוות זה חיוני מספיק."
"הם יודעים שלא נמות, ואם לא נמות, זה לא חיוני," בריי אמר באיטיות רבה, כאילו הוא מדבר לפעוט בן שלוש.
הם החלו לפרוק את האספקה שהייתה להם, שהורכבה מסיר המתכת שקטניס שלחה עבורם, שאריות מדגי הלטאה ומספר בקבוקי מים.
"פרימי, קר לך?" הוא שאל, כאילו התשובה לא הייתה ברורה מאליה.
"כן," היא אמרה בשקט, מנסה שלא לרעוד באופן בולט מדי.
"בואי הנה. גם אני קופא."
היא חייכה והתיישבה לידו, נצמדת לזרועו. הוא היה הדבר הטוב היחידי בלילות בזירה. היא הבחינה באיון שבהה בהם מבלי לומר מילה.
"אתה גם רוצה להצטרף, ילד?" בריי גיחך.
"אני בסדר," הוא אמר במבוכה. "אתם יכולים להתכרבל כמה שאתם רוצים. עוד מעט ינגנו את ההמנון, אני חייב לראות אם היא מתה או לא," הוא אמר והלך לחפש חלון בבניין העצום.
"אתה באמת חושב שנישאר כאן כל הלילה?" פרים שאלה.
"אולי. לפחות יהיה לנו קצת זמן לנוח."
עכשיו הכל היה הגיוני. מבלי לחכות לעדכון מצד איון היא ידעה שתמונתה של קאג'יה לא תופיע בשמים הלילה. היא, בריי ואיון פצועים. הם צריכים זמן להתאושש ולאגור את כוחותיהם מחדש, והם לא יצליחו לעשות זאת אם הם יסתובבו ממקום למקום. הגשם ישמור עליהם בפנים עד שיהיו כשירים לפעולה. להרג.
היא הניחה את ראשה על כתפו של בריי, עיניה כמעט ונעצמות. היא עמדה להירדם לגמרי כשצעדיו של איון הדהדו בבניין.
"אז מי מת?" בריי שאל.
"לא קאג'יה," איון אמר, מאושש את רעיונה של פרים. "מישהו מהמחוז שלכם, הבחורה מ-8 והילד מ-11. יש רק תשעה מתמודדים נותרים."
"אנחנו כבר כמעט בסוף," בריי אמר בחשד. "ממתי המשחקים נגמרים מהר כל כך? הם בדרך כלל נמשכים כמה שבועות, והתחלנו עם הרבה יותר מיועדים מהרגיל. לא יכול להיות שכל כך הרבה מהם מתו במרחץ הדמים. חלק ניסו לברוח ולמצוא מקום מחבוא. הם לא הצליחו כי הזירה – "
"הזירה היא ניו-יורק," איון אמר במהירות והוסיף לפני שבריי יוכל להמשיך, "או לפחות הייתה פעם. היא איפשהו במזרח. לפני כמה מאות שנים היא התחילה לשקוע, האזרחים נטשו אותה ומאז היא נמצאת מתחת למים. אבל חלק מהדברים פה שונים. קרן השפע אמורה הייתה להיות על אי במקור... הם הזיזו אותה. קברניטי המשחק שינו את העיר."
"איך אתה יודע את כל זה?" פרים שאלה. ידע על ההיסטוריה של מה שקדם לפאנם היה כל כך מועט במחוז 12. יכול להיות שאיון מספר להם שקרים מוחלטים, והם לעולם לא יידעו.
"אהבתי את העולם העתיק בתור ילד," הוא השיב בפשטות. פרים תהתה אם היא יכולה באמת לסמוך עליו שוב. סביר להניח שהוא סיפר להם את כל מה שהוא יודע, אבל איך היא אי פעם תוכל להיות בטוחה?
