בהודעה ב'
היא יצאה מהדמות באופן כמעט מיידי. "הייתי בסדר?"
"אני לא אשקר, ולא הייתי מסוגל לכך גם אם רציתי - היית צריכה להיוולד כשחקנית. אם רק היית יכולה להשתמשבמבט כדי להרוג..."
קאג'יה בהתה בו, המומה, ופרצה בבכי חרישי.
מכיוון שרוב המיועדים ממחוז 4 היו מתנדבים, הוא חזה במיועדת נכנעת לדמעות רק פעם אחת לפני כן. הוא ידע מראש שלא יהיה לה סיכוי, ואף ביקש שיתחלפו איתו בתפקיד הדרכתה, אך אף אחד מהמנצחים האחרים לא היה מעוניין להכין צאן לטבח.
לעומתה, מצבה של קאג'יה היה שונה. היא אמנם לא היתה הקרייריסטית המבריקה ביותר, אבל היא היתה מיומנת באופן בסיסי, כך שהסיכוי שלה לצאת מהזירה לא היה חסר תקווה לחלוטין. בכל זאת, הנערה לא נראתה לו כמו הטיפוס שיתנחם ממילים מעודדות. בעיקר כשהיה נדמה לו כי אף מילה ממה שאמר לא היתה אמורה לגרום להתייפחות הפתאומית.
"הייתי מייחלת להיוולד כשחקנית," היא יבבה, רועדת ומשהקת ללא מנוח, "אבל לאמא שלי היו תוכניות בשבילי עוד לפני שהיא הרתה."
פיניק התיישב, מבטו לא עוזב את המתנדבת לרגע. רק כעת הוא הצליח להבין את המצב; מדוע היא נראתה כל כך אומללה וחלושה.
"אולצת לעשות את זה?"
"אמא אמרה לי שזה מה שבאמת רציתי, להביא כבוד לשתינו."
"היא גרמה לך להתנדב."
"נכון."
"למה לא התנגדת?" הוא שאל, קולו בוגד בתדמית האדישה שניסה לשמר.
"לא ידעתי אם רציתי למחות נגדה."
"למה את מתכוונת, 'לא ידעתי אם רציתי'?" קולו רעם מתחת לגוונו האחיד, "זו החלטה שאת אמורה לקחת בשביל עצמך. איך יכולת להישבר תחת הלחץ? את יכולה לאבד את החיים שלך!"
פיניק בסך הכל הצהיר את המובן מאליו. הוא לא אמר לה דבר שהיא לא ידעה עוד קודם, אבל אותו המשפט היה כל מה שנדרש כדי להפוך את בכייה ממתון לקורע לב.
"אף פעם לא החלטתי בחיי," היא מיררה בקדרות, מנסה לכבוש את דמעותיה. "תמיד עקבתי אחרי אחרים, נתתי להם להוביל אותי - אמא שלי במיוחד. מעולם לא המרתי את פיה. היא אמרה לי שנולדתי להגשים מטרה אחת - לחזור הביתה עם כתר המנצחים."
"והמחשבה להטיל בה ספק לא עלתה בדעתך?" הוא שאל במעין פיקפוק.
קאג'יה חייכה במרירות. "לא יכולתי. לא אם הסיבה היחידה לקיומי היא להקריב אותו; אף פעם לא היה אמור להיות לי קיום משלי בכל מקרה. ובגלל זה מעולם לא היו לי התנגדויות. עשיתי מה שאמרו לי."
החדר הושרה בשתיקה מעיקה. זמן מה חלף עד שהמילים יכלו לעבור את מחסום פיו של פיניק שוב.
"כל ה'התנדבות' הזו," הוא המהמם בקול נטול אוויר, נשען לאחור בכסאו. "נוצלת."
"אף אחד לא אמר לי את זה," היא לחשה.
'מן הסתם', הוא חשב. בעיני החברה במחוז 4, הנערה שלפניו הוכנה כל חייה לגדולה ותו לא. "את לא רוצה להשתתף במשחקים; להרוג בני נוער זו לא מטרת חייך. פשוט קיבלת בעיוורון את הדרישות של אמא שלך."
"היא אמרה שעדיף שאמות אם לא אעניק לה את הכבוד. לא היתה לי ברירה אלא לציית." דמעות עדיין זרמו במורד פניה, על אף שהמיועדת לא בכתה בהיסטריה כמו מקודם. "כנראה זו הסיבה למה אני אוהבת משחק כל כך."
עינייה הפכו חולמניות מבעד למסך הדמעות. "אני אדם אחר כשאני משחקת דמות, אז אני מורשה לבחור ולקחת החלטות עבור התפקיד שלי בלי לקבל אישור מאחרים. זאת הסיבה שמשחק גורם לי להרגיש בחיים - כאילו שאני מסוגלת לכל דבר."
פיניק שילב את אצבעותיו והניח את סנטרו על גב כפות ידיו בריכוז. היא היתה מתוסבכת מעבר לכל דימיון, נערה שמעולם לא היתה לה אמירה, שאף פעם לא עשתה דבר אלא אם נאמר לה. אבל אלו לא היו סיבות שבגללן הגיע לה למות.
הוא יכל לראות זאת בעיניה. הכמיהה לרצון חופשי. כמו חיית קרקס שאיבדה תקווה לברוח מהשבי.
"אמרת שהיית רוצה להיוולד כשחקנית. אולי זה לא מאוחר מידי." פיניק הביט בה ברכות, מראה רמז לחיוך, והמשיך. "אני לא חושב שמילה אחת תוכל לתאר את הטבע שלך בדיוק, אבל האופי שלך לא מתאים למשחקים. את נראית כנועה וקלה לתמרון, ואת מתנדבת. כששמים את העובדות האלה ביחד, המיועדים האחרים לא יתעלמו ממך ויצודו אותך ספציפית."
גופה החל לרעוד בחרדה. "אני לא רוצה למות, פיניק."
כל אחד מהנשלחים לזירה שאף לחיות. ואם לא, משחקי הרעב היתה דרך גרועה במיוחד להתאבד. הוא יכל לראות את המשתמע מדבריה: האמונה שלא תצליח לשרוד את הזירה. היא, כמותו, הבינה כי מתנדבת המציגה את עצמה כבובת סמרטוטים תהיה מהראשונים שפניהם יוקרנו בשמיים.
אבל היא עוד לא הגיעה למבוי סתום.
"עדיין יכול להיות לך סיכוי-" הוא לא העז להגיד שהוא קלוש ביותר. "ראיתי מה את מסוגלת לעשות - את יכולה להפוך את כל האישיות שלך על פניה בשניות. המשחק שלך יהיה הנשק שלך."
משהו נאור בפניה. היא מחתה את דמעותיה בשרוול חולצתה, מיישרת את גבה הקמור. "אעשה כל מה שתאמר לי."
'הנה זה שוב,'הוא חשב, 'ציות למילה של אחרים ללא תנאי.' פיניק רצה להגיד לה שחוסר עמוד שדרה כמעין זה יהיה מה שיגרור אותה לקרקעית, אבל מצד שני, היא אכן היתה זקוקה נואשות להדרכה.
"אני צריך שתמציאי 'תפקיד' לעצמך. דמות הקרייריסטית הטיפוסית - אכזרית, מרושעת, צמאה לדם."
"אתה רוצה שאתנהג כמו קלוב?" היא שאלה בהיסוס.
"לא. אני רוצה שתחשבי על תפקיד מקורי, משהו ייחודי. את יכולה לשאוב השראה מקלוב, בכל זאת."
קאג'יה הנהנה. "משחק יוכל לגרום לשינוי כשאהיה בזירה?"
"אין ספק," הוא אמר בקול מעודד, אף על פי שלא היה בטוח בכך כלל. "את לא יכולה לבקש רשות בכל פעם שתצטרכי לדקור מישהו, את תצטרכי לפעול לבד. להיתפס כמכונת הרג הופך אותך לחביבת הקהל באופן אוטומטי - ספונסרים יעמדו בתור בשבילך. וחוץ מזה, ברגע שתראי מאיימת, המיועדים האחרים יחרדו ממך. אף אחד לא ינסה לתקוף אותך בפזיזות." במקרה שלה, אפשרי היה כי היא לא תוכל להתגונן גם נגד התקפה חפוזה ללא עזרה. "להפוך אותך למוקד של פחד יהיה יתרון עצום במשחקים, ועם הכישורים שלך, שמתעלים על הממוצע, יכול להיות לך סיכוי."
"אז אתה אומר שאני צריכה לשלב את האישיות של כל המיועדים חסרי הלב בהיסטוריה של משחקי הרעב לדמות אחת?" היא שאלה. פיניק תהה אם היא תהיה מסוגלת להבין דברים שלא נאמרו לה באופן חד משמעי בכלל.
"בדיוק," הוא אמר, מנסה להעניק לה ביטחון. "תכיני 'סלט קרייריסטים'. את יכולה גם לפרש את זה באופן המילולי כשתהיי בזירה, כל עוד לא תאכלי את מה שהכנת."
צחוק חלול נפלט מבין שפתיה. "אני אנסה."
"אל תגידי 'אני אנסה'. תצליחי. תחזרי!"
היא הביטה בו בהשתאות והנהנה.
"כשתעזבי דרך הדלת הזו," הוא החווה לעבר היציאה, "את לעולם לא תהיי עצמך שוב. תשמרי על התדמית הזו ואף פעם אל תצאי מהדמות. אם תראי את טבעך האמיתי, את חוסר הביטחון שלך, הם יסיימו את חייך מיד. את מבינה?"
"כן."
"המיועדים האחרים ואולי אפילו המתנדב ירצו אותך כבת-ברית. אל תדחי אותם. אבל אם הנוכחות של השותף שלך מאיימת עליך, אל תחשבי פעמיים; במיוחד אם מדובר בנער ממחוז 1. תאחזי בהזדמנות להרוג אם יש לך אחת."
פיניק לא ציפה למראה שיתגלה לעיניו כשהרעיף עליה מבט נוסף - הזיק בעיניה היה ברור, והמילה להיטות היתה המעטה בתיאורו. המדריך של מחוז 4 לא היה יכול לקבוע אם מדובר בתקווה או בטירוף.
"זה מה שאעשה. יש דבר אחד שאני יודעת. אני לא רוצה לאבד את חיי."
"תבטיחי לי שלא תתני לרגשות האמיתיים להיחשף." הוא דרש.
עיניה נעצמו. בשנייה שלאחר מכן, החיוך הבזוי היה מתוח על שפתיה בשנית.
"אתה לא הבוס שלי," היא נחרה בזלזול. קולה היה יהיר ועמוק, שונה בתכלית מהטון העדין בו תמיד השתמשה.
הוא חייך אליה חיוך מרענן משלו. קאג'יה, מצידה, קרצה אליו ויצאה דרך מפתן הדלת, גבה זקוף, סנטרה מורם.
פיניק אודייר לא היה יכול אלא לתהות אם האסטרטגיה שבחר לה תביא עליה בסופו של דבר את האסון.
* * * * *
קאג'יה היתה מסעירה מאז. היא נראתה יפיפיה בשמלה ארוכה וכחולה, שחיקתה את גלי האוקיינוס הזורמים, כשרכבה במרכבתה בטקסי הפתיחה. קברניטי המשחק חילקו לה ציון תשע באימונים. הראיון שלה היה מלהיב בדרכו החולנית - הקהל השתולל מכל משפט שיצא מפיה. במהרה היא הפכה לאחת מהמיועדים המבטיחים ביותר מבין שלושים ושניים הנערים, ואחת מהאהובים על הקפיטול.
תאריך התחלת המשחקים התקרב באופן מהיר להחריד. בלילה לפני שליחתה לזירה, קאג'יה נקראה לחדר ההדרכה של פיניק לתכנון אסטרטגיות אחרונות. היא ירדה מקומה 4 ונכנסה, סוגרת את הדלת בכבדות מאחוריה.
פיניק ישב על אחת הספות, בוחן אותה. היא נראתה חזקה, בלתי מנוצחת. אבל זו היתה רק העמדת פנים, ושניהם ידעו זאת. מבט אחד בעיניה, ונראה כי היא ידעה שזה בסדר לרוץ אל הזרועות הפתוחות שהושיט לעברה.
פיניק מעולם לא חיבב מתנדבים - גאוותם, התנשאותם וחוצפתם עברה כל גבול
